מאגר סיפורי מורשת

צביה, סבתא רבתא של אילי, נולדה בתל אביב בשנת 1936, לפני קום מדינת ישראל.

סבתא מספרת: " זכורה לי מלחמת השחרור, שהייתה מלחמה קשה כי לא היו מקלטים ולא היו מקומות מסתור. נאלצנו בזמן אזעקות לרוץ למקום מחסה, לרוב מקומות המחסה היו בבתי הספר. למבוגרים ולהורים הייתה בעיה להרגיע את הילדים שחלקם היו מפוחדים, וחלק מהילדים הרגישו חוויה בבריחה ובמנוסה. החיים במדינה היו קשים, היה עוני רב. לא היו משחקים קנויים אלא משחקים שבנינו וארגנו משחקים מכל מיני חפצים שמצאנו בסביבה, וכך פיתחנו את הדמיון ויצרנו משחק וסיפרנו סיפור בהתאם למשחק שיצרנו.

באותה תקופה החלה העלייה לארץ מאירופה וגם מארצות ערב. העולים השתכנו בצריפים ובאוהלים והחיים היו מאוד קשים. גם מבחינת שפה וגם מבחינת התערות בחברה: כל אחד הביא את המוכר והידוע ממקום מוצאו. תחבורה ציבורית לא הייתה כל כך מפותחת, למרבית המקומות העדפנו ללכת ברגל. זה גם היה חלק ממשחק חברתי, כי לאורך הדרך שיחקנו תופשת. הגענו לכל מיני מקומות בסביבת המגורים, לא הרחקנו מאוד. הדבר שאהבנו לאכול לאחר המשחקים היה גלידה, פלאפל, תירס חם וסחלב חם. בתקופת הלימודים היו שתי מערכות: אחת של בוקר ואחת של אחר הצהריים, כי כיתות הלימוד היו קטנות לכן נאלצו לחלק את הילדים לשתי קבוצות. הכיתות בבית הספר לא היו מחוממות, בחורף היה קר, ובקיץ היה מאוד חם. בתחילת השיעור כאשר המורה נכנסה לכיתה, התלמידים קיבלו בעמידה ובברכת בוקר טוב! אני למדתי בבית ספר דתי, ובנוסף לפני כל שיעור הייתה תפילת בוקר. למדנו בעיקר לימודי תורה. לילדים הייתה יראת כבוד למורים ולמנהלת בית הספר.

היות והחיים הכלכליים היו קשים נאלצתי בגיל 14 לצאת לעבודה. אז הכרתי אישה מאוד מעניינת שהייתה לה מתפרה בעלת שם: גברת הילדה גוטמן. במתפרה הזו עבדתי במשך חמש שנים ושם למדתי להיות תופרת. העובדים במקום דיברו אך ורק גרמנית ורומנית אף מילה עברית. ולכן נאלצתי ללמוד את שתי השפות תוך כדי העבודה כדי שנוכל להבין אחד את השני.

הזוית האישית

סבתא רבתא צביה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה אילי. התכנית נערכה בבית הספר הגפן ברמת גן, התשע"ט.