מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תמיד יש תקווה

תיקי עם אריאנה וניתאי
תקוה פרנבך
הסיפור שלי - תקוה פרנבך

שמי פרנבך תקווה, נולדתי ב29.05.28 בעיר איסטנבול שבתורכיה. גם הורי וגם סבי וסבתי נולדו בתורכיה בעיר בשם "בורסה". כנראה שאבות אבותיי הם מצאצאי גירוש ספרד כיוון שבעיר בורסה, עד היום, קיימים שני בתי כנסת – לאחד קוראים "בית כנסת גירוש" ולשני "בית כנסת מיור" הקרוי כנראה על שם הכיכר המרכזית שבמדריד.

שם משפחת סבי מצד אבי הוא "קרקו" וזה היה שמי לפני שנישאתי. לסבי, קראו יוסף ולסבתי ג'מילה. להם היו חמישה בנים ובת אחת . אני זוכרת רק את שמם של ארבעה בנים ואת שם הבת: בכור, שלמה (שהוא אבי), יהודה ויצחק, ולבת קראו אלגרה.

שם משפחת סבי וסבתי מצד אמא הוא פיליבה. לסבי זה קראו ברוך ולסבתי בלה. להם היו 12 בנות ובן אחד, כנראה שלא כולם הגיעו לבגרות, אני יודעת שהבן היחיד מת בצעירותו בתאונה עוד לפני שהקים משפחה. איני זוכרת את שמות דודותי מצד אמי פרט לשמות הבאים: רבקה, קלרה (שזאת אמי), אסתר ונעמה.

וכעת נעבור אליי. אבי ואמי נולדנו שניהם בבורסה, התאהבו והיו אמורים להינשא אלמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה ואבי גויס לצבא התורכי ועשה את שירותו הצבאי ממש כאן, בארץ ישראל מכיוון שאז שלטו כאן התורכים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאבי ביקר בארץ, הוריו הביאו אותו לכאן בגיל 13 כדי ללמוד בבית הספר "אליאנס" שהיה בירושלים. הוא התגורר כאן אצל דודתו ודודו שגרו אז בעיר העתיקה שבירושלים. הוא סיים את לימודיו התיכוניים באליאנס, קיבל את תעודת הבגרות ונסע להוריו שבתורכיה. כאמור הוא שירת כאן במלחמת העולם הראשונה שהסתיימה במפלת התורכים ובניצחון של האנגלים ע"י הגנרל אלנבי. אבי, לא רצה להיות שבוי בידי האנגלים ולכן השליך את כל פרטיו המזהים כחייל תורכי, וגר אצל דודתו שבעיר העתיקה כבן משפחתה.

כדי לחזור חזרה לתורכיה ולהינשא לאמי, הוא היה חייב לעבור את כל ההליכים כדי לקבל את המסמכים הדרושים בתנאים של אותם ימים, אלה ארכו זמן רב ובינתיים אמי מחכה . אמי לא ידעה בדיוק מה קורה כי גם קשרי הדואר היו משובשים, חברותיה לעגו לה ואמרו שבטח התחתן עם איזו יפיפייה מקומית. אמי לא סבלה את הלעג הזה, ולכן בלהט הרגע החליטה לבוא לארץ שקראו לה אז "פלסטינה" ולראות במו עיניה מה קורה, ובליבה החליטה שאם אבי באמת נישא, היא לא תחזור לתורכיה כדי לא לסבול את העלבון וגם היא תתחתן עם יפיוף מקומי. צריך לציין שבאותם הימים בחורה צעירה שנוסעת ברכבת (כך הגיעו לפלסטינה מתורכיה) נחשב לדבר שלא מקובל וגובל בסיכון בפרט שמשך הנסיעה היה לפחות יומיים.

כך גם אמי הגיעה לארץ, והתאכסנה אצל הדודה בעיר העתיקה והתייצבה בחנות שאבי עבד בה. קבלת הפנים לה זכתה הייתה רק מילה אחת: "השתגעת?!". בקיצור שניהם חיכו למסמכים הדרושים ואחרי שהדודה חיתנה אותם     (ליתר בטחון) הם חזרו לתורכיה והתחתנו בערב פסח בשנת 1918.

כיוון שהיו לאמי קשיים להיכנס להריון נולדתי אני ב1928, עשר שנים לאחר החתונה. אבי בחר בשם "תקוה" מכיוון שאין לאבד תקווה אפילו לאחר 10 שנים של ניסיונות. שנה לאחר מכן, נולדה אחותי שושנה ז"ל בדיוק באותו תאריך שאני נולדתי ובכל השנים לאחר מכן חגגנו את ימים ההולדת של שתינו באותו היום.

ב1935 סבי וסבתי, ההורים של אבי החליטו לעלות לארץ ישראל בכדי למות והיקבר בהר הזיתים, כך היה נהוג באותם ימים. זקנים עזבו בתים, עסקים, וחיים שלמים בגולה כדי למות כאן. אבי הכיר את הארץ מביקוריו הקודמים כאן ולכן נפל בחלקו ללוותם, לדאוג להם למקום מגורים וכו'.

אבי שכר להם דירה יפיפה ברחוב אגריפס בירושלים בשכנות לדיירים עולי תורכיה, כדי שיהיה להם עם מי לדבר. לרוע מזלם, סבי נפטר בדיוק שבוע לאחר שהגיעו לירושלים. סבתי נשארה לבד בלי בן זוג, ובלי שפה בארץ חדשה וביקשה מאבי להחזיר אותה לתורכיה או שאבי ומשפחתו יבואו לגור בארץ הקודש ולשמש לה כחברה. כך קרה שעלינו לארץ ב1935 בערב יום הכיפורים.

השתכנו ברחוב אגרופס בירושלים וגרנו באותה דירה עם סבתא ובאותם ימים היו שלוש דרכים שאפשר היה לקבל מהאנגלים אשרת כניסה לארץ:

1. עלייה בלתי לגאלית, כלומר לעבור את הגבול מסוריה ולבנון בסתר כמובן.

2. עלייה עם "סרטיפיקה" (כך קראו למסמך) שהאנגלים הקציבו לסוכנות היהודית.

3. העברה של סכום גדול מאוד של לירות סטרלינג לבנק אנגלו-פלסטינה.

וזה מה שאבי עשה, היינו משפחה אמידה מאוד בתורכיה, וכך קיבלנו מהאנגלים את אשרת הכניסה לארץ. בתהליך ההתבססות של אבי מבחינה כספית הוא הפסיד הרבה מאוד כספים. בסוף הוא התבסס והגיע למצב שהיו לו שני בתי חרושת. האחד למראות וזכוכיות להרכבת בנינים ובמכוניות בשם "אספקלריה" במרכז המסחרי. והשני בית חרושת למצות בתוך החומות קרוב לשער ציון, בשם "מצות ציון", אבל על כל זה בהמשך.

אמי ישבה בבית, ובדיעבד אני בטוחה שהיה לה קשה יותר מכולנו. ראשית לחיות ולגור עם החמות זה לא קל, ושנית, בתורכיה היו לה משרתות, וכאן בארץ ישראל הייתה צריכה לעשות הכול לבד אחותי ואני התחלנו ללמוד בכיתה א' בבית הספר "למל" אבל אבי העביר אותנו לבית ספר מאוד יוקרתי לבנות בשם "אוולינה דה רוטשילד". בית ספר זה הוקם ע"י הענף האנגלי של משפחת רוטשילד כדי שלבנות מוסלמיות ויהודיות, בעלות יכולת, תהיה השכלה גבוה.

גם בבית ספר זה למדנו רק שנה והורי העבירו אותנו לבית ספר אנגלי, בשם Jerusalem girls college. בית ספר זה נוסד עבור הפקידים והקורפוס הדיפלומטי של הממשל האנגלי ששלט אז בארץ. שם למדנו 12 שנים עד לבחינות הבגרות. גם בית הספר הזה היה מיועד לבנות בלבד, המורות בו היו אנגליות שהובאו מאנגליה. את כל המקצועות כמו פיזיקה, כימיה, והיסטוריה, למדנו באנגלית אבל הכיתה התפצלה כדי ללמוד שפות. התלמידות היהודיות למדו ספרות, תנ"ך, דקדוק וכו' אצל מורה בשם אירנה גרבל. התלמידות הערביות למדו אצל מורה ערביה, צרפתיות למדו צרפתית וכן הלאה. שאלות לבחינות הגרות נשלחו לארץ מאוניברסיטת אוקספורד והתשובות נשלחו גם הן לבדיקה באוקספורד.

התכנית הייתה שאחרי הבגרות נעבור ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בעיר בירות, בירת לבנון. כבר קיבלתי מכתב המלצה ממנהלת בית הספר אבל פרצה מלחמת השחרור ובמקום ללמוד, התגייסתי לצבא לחיל הרפואה (חר"פ). אחותי התגייסה לחיל האוויר. מלחמת העצמאות התחילה בכ"ט בנובמבר לאחר ההצבעה באו"ם שקבעה שצריך שתהיה מדינה יהודית ליהודים לצד מדינה לפלסטינים. מיד לאחר ההצבעה הייתה התנפלות של הערבים ממזרח ירושלים על בתי העסק של היהודים שהיו קרובים למזרח העיר. בית החרושת של אבי חוסל, ואבי בקושי הציל את עצמו, אך מצא מקלט בבניין חברת ביטוח בקרבת מקום. בית החרושת השני, "מצות ציון", חוסל ביום שהצבא שלנו נכנע ללגיון הירדני והתושבים בעיר העתיקה בירושלים הלכו לשבי בירדן. אבל לפני שנכנענו, הצבא שלנו ביצר את בית החרושת למצות והוא שימש כ"סליק" ולא רצו שהנשק ייפול בידי הירדנים. כך תוך זמן קצר שני בתי החרושת שלנו נהרסו ונשארנו ללא כלום.

בעקבות כל האסונות הללו, הורי אמרו "משנה מקום משנה מזל" ועברנו לגור בתל אביב ברחוב "ג'ורג' אליוט". אחרי השחרור והצבא, אחותי עבדה במשרדי הקרן הקיימת לישראל ואני עבדתי במפקדה של חיל הרפואה בתל השומר, שאז נקראה תל-ליטוינסקי. אני הייתי מזכירתו של סגן אלוף מר, מפקד המחלקה לרפואה מונעת. בהמשך עבדתי בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בעלי גרשון פרנבך ז"ל, היה שכן שלנו בתל אביב, שם הכרנו, והתחתנו ב31.12.1952. גרנו בסביבה מאוד לא יפה (במונחים של היום) ברחוב סלאמה, בבניין משרדים. היה לנו בסך הכול חדר אחד עם שירותים בפרוזדור. כיוון שהיה כיור בחדר, תלינו ווילון מסביב לכיור וזה שימש אותנו כמטבח. שם גם נולד בננו הבכור, שלמה ב1953 ושם גרנו עד שבננו היה בן 11 חודשים. אין צורך בפירוט על חיים בתנאים כאלה, גם מטבח, גם תינוק, גם חיתולים, וכו' והכול בחדר אחד. לא קל ולא פשוט בכלל. סבלנו בתקווה שנעבור לשיכון צבא- קבע שבעלי היה זכאי בהיותו איש צבא- קבע. עברנו לשיכון צבא-קבע "מעוז אביב" בצפון תל אביב בשכנות ל"אדקה" "תל ברוך" ו"הדר יוסף". מעוז אביב הייתה שכונה ברמה אחרת מהחדר בסלאמה, בדרג סוג האוכלוסייה. השכנים שלנו היו רמטכ"ל חיים בר לב, האליל רחבעם זאבי "גנדי", מפקד בית הספר לצנחנים דני מט, וכו. גם שם היה די קשה כי בהתחלה לא היו שירותי בריאות, מרכז קניות וכו' בתוך השכונה. היינו צריכים ללכת ברגל בחולות עד "הדר יוסף". שם היה המרכז של כל האזור, שם גם נולד בן הזקונים שלי רפאל, ב9 לינואר 1960.

בעלי השתחרר מצבא- קבע והתקבל לעבודה בתחנת הכוח של חברת החשמל באשדוד וצריך היה לנסוע הלוך וחזור ממעוז אביב לאשדוד וחזרה כל יום. זה היה קשה מאוד אבל בינתיים חברת החשמל נתנה לעובדים שלה שכונה שלמה, וילות מול הים. לשכונה הזו עברנו בשנת 1962, הבן הבכור שלנו, שלמה היה בערך בן 10 ורפאל בן 3. אשדוד אז הייתה בחיתולים, ובשבילנו זאת הייתה נפילה גדולה מכל הבחינות. לא היו כבישים ולא מדרכות, היה רק שמש וחול. הבדל גדול בין אשדוד של 62 לאשדוד של היום 2014. גרתי באשדוד 50 שנה, לא יצאתי לעבוד עד שבני הבכור היה בכיתה י"ב. בתחילה עבדתי במפעל "אקרילן" כמזכירה מחליפה למהנדס המפעל. מפעל האם היה בארצות הברית בעיר Moivsanto. ההתכתבות עם מפעל האם הייתה באנגלית ולכן התקבלתי אף על פי שהייתי יותר מבוגרת משאר המתמודדות לתפקיד, ידעתי אנגלית טוב מלימודי בבית הספר בארץ. החלפתי מזכירה שיצאה לחופשת לידה וכשחזרה עברתי לעבוד במפעל Leyland להרכבת משאיות. גם כאן חברת האם לא הייתה בישראל אלא באנגליה וגם כאן האנגלית הייתה המפתח. באותן שנים היה חרם על ישראל שהוטל ע"י המדינות הערביות שלא קנו משאיות מחברות שסוחרות עם ישראל. אנגליה נכנעה לחרם וסגרה את המפעל בישראל. לאחר מכן עברתי לעבוד במפעל להרכבת משאיות אך מחברה אחרת, שמרכזה בארצות הברית, שם עבדתי עד שיצאתי לפנסיה בגיל 60. בינתיים הילדים גדלו, סיימו גם בית ספר תיכון ואוניברסיטה, וכל אחד הלך לדרכו. בעלי יצא לפנסיה מוקדמת כי היה חולה, ואת שנותיו האחרונות בילה בבית הדר, בית חולים סיעודי באשדוד ונפטר ב2002.

אחרי שיצאתי לפנסיה היו לי חיים מלאים ומעניינים. אשדוד בינתיים התפתחה. היו בה פעילויות מכל הסוגים. 3 פעמים בשבוע היו מוקדשים לספורט, היה לי מנוי להצגות ולקונצרטים של התזמורת הסימפונית של אשדוד ומנוי לאופרה בתל אביב. חוץ מזה היו לי פעמיים בשבוע הרצאות בנושאים שונים במכללות, הם כללו גם טיולים לאותם מקומות שלמדנו עליהם כמו טיולים לאנגליה "בעקבות שייקספיר". כל זה היה עד הראשון לפברואר 2011, בתאריך זה עברתי לדיור מוגן, "לב אבות" ברחובות, את קורות חיי אלה אני כותבת בעזרת שני תלמידים נפלאים, אריאנה לייבוביץ ונתאי דולב מבית הספר קציר ברחובות. שניים אלה נפלאים כל כך עד שאני מחכה בכיליון עיניים לפגישות איתם. כיום אני בת 86 ומסיימת את ה"סיפור שלי" בתודה לתלמידים אלה שאפשרו לי חוויה כזאת.

מילון

אשרת כניסה לארץ
1.עלייה בלתי לגאלית, כלומר לעבור את הגבול מסוריה ולבנון בסתר כמובן. 2.עלייה עם "סרטיפיקה" (כך קראו למסמך) שהאנגלים הקציבו לסוכנות היהודית. 3.העברה של סכום גדול מאוד של לירות סטרלינג לבנק אנגלו-פלסטינה.

ציטוטים

”משנה מקום משנה מזל“

הקשר הרב דורי