תמונת האירוסין שנקרעה
שבעיראק, נולדה לאהרון ופרחה גזאלה בתם הבכורה סלימה, הלא היא ננה, או "בינתו אל הרון אסייר", בתו של אהרון הצורף, כפי שכינו אותה. סבא אהרון, גבר יפה תואר, היה נשוי משכבר לאישה אשר למרבה צערו הייתה עקרה. בצר לו נשא את פרחה לבית דלאל הצעירה, היא סבתי, אך לא התגרש מאשתו הראשונה אלא חי עם שתי הנשים.
כך אחרי שלושת אלפים שנה הקיץ הקץ על הקהילה היהודית בבבל, ומשפחתי, יחד עם יהודי הקהילה, מצאה עצמה מתכוננת לעלייה לישראל.
כחלק מההכנות לעלייה היה אבי מלמד ומדריך את אחיי כיצד יש ללכת בישראל. "תעמדו זקופים עם ראש למעלה" היה מדגים להם "שם המולדת שלנו, שם נהייה חופשיים ובעלי הארץ ולא נצטרך להשפיל מבט".
אבא גם כתב שיר, אותו הלחין ניסן בן דודתי גורג'יה.
"פלסטין בילדנה ארץ החמדה
אללה אוועדנה נסכין ביה
ר'רמן על עדווא'ן"
"פלסטין מולדתנו ארץ החמדה
אלוהים הועיד אותנו לחיות שם
על אפם של אויבנו"
אחרי השלמת ההכנות קיבלו הורי את הפספורט, בו הוטבעה חותמת המצהירה כי זוהי "יציאה ללא אפשרות חזרה."
בתמונות הפספורט מופיעים הורי ואחי: תקוה, עובד, אהרון והדסה.
העלייה לארץ התעכבה כי אמי הייתה בחודשי הריונה האחרונים אתי. היא ביקשה ללדת בעיראק כי חששה מהסיפורים על תנאי המגורים בארץ, לפיכך נאלצו להוסיף את תמונתי, תינוקת בת 3 ימים, לפספורט.
ב- 8/3/1951 עלתה המשפחה לארץ.
למשפחה אפשרו לקחת רק שלוש מזוודות וכמה דינרים עיראקיים.
הוריי השתדלו לדחוס לתוכן רק את החפצים ההכרחיים ביותר לחיי היום יום במדינה החדשה.
אמא ענדה לנו את תכשיטי הזהב שנותרו לפליטה. לאחיותיי ענדה עגילים, ולי "עפסה", קמע לתינוקות, מחובר לחמסה והיא ענדה שלוש טבעות ואת טבעת הנישואין.
לפני העלייה למטוס ערכו השוטרים העיראקיים חיפוש יסודי במהלכו תלשו לאחיותיי את העגילים מאזניהן ולי את העפסה. כן לקחו מאמי את שלוש הטבעות והותירו לה רק את טבעת הנישואין.
הם קרעו את המזוודות, באחת מהן התפזרו כל החפצים ולא הרשו להוריי לאסוף אותם כך שנאלצו לוותר עליה.
באחת המזוודות היה היומן של אבא וקופסת התמונות שאמי שמרה בה בקנאות את תמונות המשפחה. השוטר הוציא את היומן ועלעל בו, אחר החל לקרוע אותו וקרא לשוטרים לעצור את אבא באשמת ציונות. רק בהתערבות ראש הקהילה ויתרו לאבא ואפשרו לו לעלות למטוס. באותה הזדמנות השוטר פתח את קופסת התמונות וקרע לפיסות קטנות כל אחת ואחת מהן.
כך עלתה המשפחה עם שתי מזוודות וללא אף תמונה.
בארץ גרנו ב"שער העלייה" ומשם לבית עולים ג' בפרדס חנה. ב-1955 עברה המשפחה למעברת קריית אונו צריף מס 227. וב-4/1/1961 עברנו לשיכון עובדים 330/א בקריית-אונו, לימים רחוב הגפן 2, קיראון. שם מתגורר אחי אבי ומשפחתו עד היום.
חבלי הקליטה וההתאקלמות בארץ היו קשים מנשוא.
אבא, שידע עברית על בוריה ואף לימד את כל האחים לדבר עברית, נתקל בהתנגדות ובבוז לניב הערבי הגרוני בה דיבר, והן לתרבות הערבית בכללותה.
שבע אכזבות, ביקש מאתנו שלא לדבר יותר עברית בבית אלא רק ערבית כי להבנתו "הם מנסים למחוק את התרבות הזאת. עברית ילמדו אתכם בבית הספר אבל ערבית איש לא ילמד".
מאז העלייה לארץ סבלה משפחתי ממחסור. הוריי עשו כמיטב יכולתם לכלכל אותנו. בשל מחלותיו וחולשתו לא מצא אבא עבודה שתתאים לו. נתנו לו לעבוד בעבודות דחק, לעדור עם טוריה, אבל זה היה למעלה מכוחותיו. משרות פקידותיות ניתנו כמובן רק למקורבים.
בשל האכזבה הגדולה מהארץ ופחיתות הכבוד שנלוותה אליה, נשבר אבי ונותר מובטל. יחד עם זאת הוא עזר בכל מאודו בכלכלת המשפחה אך בעיקר הקפיד על רכישת חינוך והשכלה לכל אחד מאתנו.
על הקשיים הרבים שחוו הורי יעיד הסיפור הבא של אחי, פרופ' אהרון תומר:
"…שיכנו אותנו במחנה קליטה – מחנה צבאי נטוש. שם קיבלנו אוהל, מיטות צבאיות מתקפלות שורצות פשפשים. לכיסוי חולקו שמיכות צבאיות גדולות ועבות שלא ניתן היה לעמוד בפני הריח השמנוני שלהן. אמא לא יכלה להשלים עם כך שהילדים יתכסו בשמיכות אלו.
היא חיפשה סבון כביסה ויחד עם אבא קוששו עצים וחיממו מים במדורה. היא עמלה מבוקר עד ערב בכביסת השמיכות. אני זוכר שניסיתי לעזור לה להרים שמיכה רטובה כזו אך הדבר היה בלתי אפשרי עבורי אז. שנים רבות לאחר מכן, בשירותי הצבאי, נתקלתי שוב בשמיכות כאלה, הערכתי את כובדן בהיותן יבשות, והתפלאתי כיצד יכלה אז אמא להתמודד עם כביסה, הרמה ותליית שמיכות אלו כשהן ספוגות מים וכבדות משקל רק כדי למנוע מן הילדים מגע עם כיסוי מזוהם."
בהיותי נערה הלכתי עם דוד צאלח ובניו לבקר קרובי משפחה. במהלך ביקורנו נקלעה השיחה לנושא התמונות ואני הבעתי את צערי שאין לנו תמונות משפחתיות.
להפתעתי קם קרוב המשפחה ממקומו ואמר לי "חכי רגע, מיד אני חוזר". לא ידעתי לאן הלך אבל כשהוא חזר החזיק בידו פיסת תמונה קרועה בה נותרו בשלמותם צילום ראשיהם של הורי.
"זאת הייתה תמונה שלמה ומלאה מטקס האירוסין של הורייך. עלינו יחד איתם לארץ. הייתי נער וראיתי את פיסות התמונות מתפזרות לרגלינו. כשהבחנתי בפיסה הזאת התכופפתי בחשאי והגנבתי אותה לכיסי".
כך זכינו בפיסת התמונה היחידה שתיעדה את עברה של משפחתי.
קרע מתמונת האירוסין
עץ המשפחה
תמונת משפחת תומר- מאי 2000
מילון
יאווש יאוושלאט לאט - סבלנות