מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי מתחיל במרוקו, בעיר קזבלנקה  בתאריך 1.12.40.במשפחתי היו שלושה עשר אחים ואני הייתי אחד לפני האחרון. במרוקו חיינו בבית  קטן מאוד אך מלא אהבה. בבית היו רק שני חדרים ,מטבח קטן ו"שרותים קדמוניים".

 

בגיל חמש  התחלתי ללמוד בחדר בבית הכנסת. כל בוקר אמי הייתה מכינה לי פרוסה עם ריבה שאוכל לאכול בדרך לבית הכנסת. בבית הכנסת היינו יושבים על הרצפה ולומדים את האותיות. כך באחד הבקרים כשהייתי בן חמש הלכתי לבית הכנסת  ולפתע איש ערבי חטף לי את הפרוסה מהיד, וירק בה. אני זוכר שנבהלתי ורצתי  לכיוונו של השוטר שעמד בעמדת כיוון התנועה. כך המתנתי ליד השוטר עד שאותו ערבי התייאש ועזב .  אחרי האירוע  ניסיתי לחזור לביתי אך לא ידעתי את הדרך. זכרתי את שמו של הרחוב בו אני גר , רחוב דארב ג'מיל , כלומר רחוב הגמל אך לא זכרתי איך מגיעים לשם.  כמובן בכיתי, אך לאחר זמן מה עבר איש מבוגר אם זקן לבן וארוך ושאל אותי למה אני בוכה ועניתי לא שאני לא יודע איך לחזור הביתה. האיש עצר כרכרה ואמר לעגלון לקחת אותנו לרחוב המוזכר. כשהעגלון הגיע לרחוב בו גרתי זיהיתי את הבית שלי, ירדתי מהכרכרה  ופתאום הוא נעלם בהרף עין. כך לא הצלחתי להודות לו על העזרה.

 

 

גדלתי בקזבלנקה עד גיל שבע ובגיל שבע עליתי לארץ. בארץ למדתי בבית ספר אשל הנשיא , בית הספר לחקלאות. בביית הספר לא הייתי תלמיד מצטיין ותעודת הבגרות לא הייתה מרשימה במיוחד  אך הסתפקתי בה. להורי היה משק וכל יום אחרי שהייתי חוזר מבית הספר  הייתי עובד את האדמה ועוזר להוריי. הייתי חקלאי מאוד מוצלח. כאשר התגייסתי לצבא שירתי כ "נהג בוס". במילואים שירתי  בחיל אספקה ובמלחמת יום כיפור הייתי מוביל תחמושת לחזית בסיני. אחרי שרותי בצבא המשכתי לעבוד בחקלאות.

 

 

בגיל 24 פגשתי את אשתי, יפה,  במועדון ריקודים שהיה בבת ים. בזמן שרקדנו דיברנו קצת וכך החלטנו להיות חברים.  חשוב לציין, כי בצעירותי, לפני שיכולתי להציע חברות לבחורה, הייתי חייב  קודם כל להציג את עצמי בפני הוריה ולבקש את רשותם . כך עשיתי. באחד הימים נכנסתי לביתה וסיפרתי להוריה שאני חקלאי. שאלו אם יש לי כסף, נדוניה. אמרתי שאני מחפש אושר ולא עושר. וזה מה שאביה רצה לשמוע. קיבלתי את אישורו להתחתן.

 

 

 כאשר התחתנו גרנו בדירת שני  חדרים. אני עבדתי ואשתי הייתה עקרת בית. אשתי הייתה אישה מאוד אינטליגנטית, נבונה, חרוצה.  נולדו לנו חמישה ילדים, 4 בנים ובת. יש לי 15 נכדים וארבעה נינים.

לצערי, היום היא איננה. אני מתגעגע אליה מאוד. התמונה שאני שומר בארנק היא תמונה שצולמה בחנות צילום, בחודש יוני 1963, ביום האירוסין שלנו ברמת גן. אם הייתי נותן שם לתמונה הייתי קורה לה

" תמונת האושר"

 

תשע"ו