מאגר סיפורי מורשת

שמי זכריה ואני נולדתי בתימן בעיר בידה בשנת 1939.

 

בידה הייתה עיר מרכזית באזור ובה ישב מלך. אנו היהודים גרנו בחלק נפרד של העיר. בבית דיברנו ערבית תימנית אך למדנו תורה משנה וגמרא והתפללנו בשפה העברית. לאבי ז"ל קראו צדוק, ושם אמי ז"ל חנה. הוריי התחתנו בגיל צעיר מאוד, ונולדו להם שלושה ילדים.

 

אני זוכר שכבר בגיל 4-5 התחלתי ללמוד את אותיות הקריאה, כי אבי היה מלמד תינוקות (מורי), היה חשוב לו מאוד שאני ידע לקרוא בתורה. אחר כך עברתי ללמוד עם קבוצת ילדים אצל מורי מהקהילה. לא אהבתי ללמוד שם, כי המארי היה מרביץ בשוט .פעם ברחתי מהחדר ואז קשרו אותי בשרשרת כל בוקר כדי שלא אברח. יום אחד החלטתי למרוד, ואמרתי להוריי שלא אוכל עד שישחררו אותי. לאחר ששוחררתי ברחתי מהבית והם חיפשו אותי במשך שלושה ימים. ביום השלישי התחבאתי במזווה קטן שהיה בביתנו, וכך מצא אותי בן דודי. לאחר מכן העבירו אותי למורי טוב שלא היה מרביץ, וכך למדתי באהבה, וכיום אני מורה.

 

עם האח 

 

כאמור אבי ז"ל היה מורי, אולם היו לו מתחרים, ועל כן נאלץ לחפש עבודה במסחר. הוא היה שותף עם חבר שהיה צורף ומייצר תכשיטים. תפקיד של אבי היה למכור את התכשיטים לכפרים ערביים. תקופה מסוימת הצליח להתפרנס בשותפות זו, אך לאחר תקופה קצרה חזר הביתה חולה ונפטר בשנת 1947. אני הייתי אז בגיל 9 . לאחר השבעה נשארה אמי אלמנה צעירה עם שלושה ילדים ללא כל עזרה. על כן עברתי למשפחה מאמצת בכפר אחר וגרתי אצלם עד מועד העלייה לארץ.

 

החיים בתימן היו קשים, ואמי שמעה על העלייה לארץ. על כן החליטה יחד עם סבתי להתארגן לצאת מן העיר בידה כי לא הייתה לה פרנסה. אומנם היא עבדה במלאכת הרפיה וסבתי מכרה את התוצרת, אך הפרנסה הייתה מועטה מאוד .לפני שעזבו את העיר מכרו תכשיטים וכלים שונים ואספו כסף להוצאות הדרך. את הכסף צררו בכיס ארוך וקשרו אותו מתחת לבגדיהן.

 

באחת הלילות הזמינו את אחייניתה של אמי -סעוד כדי לארוז את הציוד האישי המועט. היא העמיסה את הציוד על החמור  ויצאו מוקדם בבוקר, כדי שלא יידעו השכנים על יציאתם מן העיר. ואכן כאשר זרחה השמש כבר היו רחוקים מהעיר. לעת ערב הגיעו לכפר של דודתי-נור שנקרא "מוקירס". שם הם ישנו לילה אחד, ולמחרת לאחר התייעצות עם דודתי הם החליטו להמשיך בדרך לכפר "אל כור", שם היו יהודים שהיו מכרינו. הן לנו לילה אחד שם, כמו כן  הם התייעצו עם מכרינו, והתברר שהשלטונות הערבים אסרו על היהודים לצאת לארץ ישראל. וכל מי שניסה להגיע לעדן הוחזר מיד.

 

אמי וסבתי טיכסו עצה והחליטו להסתיר את התכנית שלהן לנסוע לעדן. כל מי ששאל אותן על מטרת בואן, אמרו שהן באו לחפש פרנסה. וכך הם שהו בכפר מספר ימים, כי חיכו שהשליח יביא אותי מהמשפחה המאמצת שהייתה גרה בסביבה. יום אחד הגיע שליח ולקח אותי בדרכים קשות ובמסע על הרים גבוהים עד שהגעתי לכפר אל כור, שם חיכו לי אמי, סבתי ושני אחי הקטנים.

 

ערב אחד סיפרה לי אמי ז"ל שהאישה שאירחה אותנו בביתה סיפרה שיש נהג משאית ערבי שנוסע למחרת לעדן, ויש עוד משפחה מהכפר שנוסעת באותה משאית. מיד יצרה אמי קשר עם הנהג הערבי, והוא הסכים לקחת את שתי המשפחות במשאית. למחרת עמדנו בשוק ליד המשאית שעליה העמיסו חביות שמן וסחורות, ואיש לא שאל אותנו דבר. באור יום עלינו על המשאית ישבנו על החביות, והסחורה, ויצאנו לדרך ללא כל הפרעה. בשבילנו זה היה נס גדול. כל הדרך ישבנו מתוחים על החביות, ואמי מספרת שכל הדרך התפללנו שה' יעשה לנו נס כדי להגיע לעדן בשלום.

 

הנסיעה בלילה בדרכי תימן הייתה קשה, כי לא היו כבישים סלולים. לפעמים היו החביות זזות ואנו נפלנו בין החביות ורגלנו נלחצו. אך התגברנו על הכול ושמחנו שכבר התרחקנו מהשלטונות של הכפר. לקראת בוקר עצר הנהג את המשאית, והסביר לנו שעלינו להסוות את זהותנו כיהודים. הוא ביקש מאמי שאנו נחתוך את הפאות שלי ושל אחי וביקש גם להסתיר את הציציות שלנו על מנת שלא יפגעו בנו הערבים בדרך.

 

באותה תקופה הייתה מלחמת השחרור בארץ, והערבים בתימן פגעו ביהודים כנקמה על המלחמה בארץ. אחרי כן הנהג הערבי סטה מן הדרך והוריד אותנו בכפר שקט והסתיר אותנו בשדה של תירס. כמו כן הוא הבטיח לנו שהוא ישלח יהודים לעדן, והם יעבירו אותנו בדרך בטוחה לעדן. ואכן כעבור שעה קלה הגיעה משאית, והם לקחו אותנו והכניסו אותנו לעדן.

שהינו בעדן כשלושה שבועות, וחיינו כמו הומלסים. ביום ישבנו על המדרכה, ובערב נכנסנו לישון בחדרי מדרגות של הבתים של היהודים. לא פעם גרשו אותנו באמצע הלילה וישנו על המדרכות. לבסוף הגיעו נציגי הסוכנות והעבירו אותנו למחנה  "חאשד".

 

מחנה "חאשד" מחנה זה היה מחנה של עולים, והיו בו אוהלים וסככות. היה חם מאוד ושם שהינו תקופה קצרה,  ואחר כך הטיסו אותנו לארץ.  

 

מחנות עולים  

הגענו לארץ בתאריך 3.2.1949, ואחר כך עברנו למחנה עולים בעתלית. בעתלית שהייתי עם אמי כשבוע, ומיד העבירו אותי ואת שני אחי למוסדות של עליית הנוער. אני הגעתי לנתניה, ושם היה מחנה נוער ליתומים. למחרת נכנסתי ללמוד בכיתת עולים, והמורה בקשה לבחון אותי בקריאה. אני קראתי קטע בפני הכיתה ומיד כל הכיתה פתחה בצחוק אדיר. והסיבה לכך היא שאני קראתי בהגייה תימנית. אז קיבלתי הלם, והחבר שלידי אמר לי, לא קוראים בהגייה כזאת בארץ ישראל. הרגשתי רע מאוד, והבנתי מיד שעלי ללמוד דברים חדשים כולל חשבון. החלטתי אז שאני מוכרח להצליח ולמדתי בחשק רב.

 

 

מחנה עתלית 

 

אחרי כחודש העבירו אותי למוסד ילדים בעפולה, ושם השלמתי את בית הספר היסודי. במוסד היו 70 ילדים, ואנו למדנו בבית ספר "אוהל מאיר". ולאחר הלימודים חזרנו למוסד, שם חיכו לנו מדריכים וטיפלו בנו באהבה. למדתי שם עד שסיימתי את כיתה ח' בשנת 1955.

 

 

לאחר סיום כיתה ח' חזרתי לגור עם אמי וסבתי ברמת עמידר- רמת גן. לשכת הסעד סירבה לעזור לי ללמוד בבית ספר תיכון בשעות הבוקר, ולכן החלטתי לעבוד ביום ואחר כך ללמוד בבית ספר תיכון ערב-גבע תל אביב. סיימתי את התיכון בשנת 1959, כלומר תוך עשר שנים סיימתי 12 שנות לימוד. זאת הייתה תקופה קשה אך הייתה מלאת סיפוק, כי הצלחתי בכוחות עצמי, אפילו אמי לא ידעה היכן למדתי.

 

לאחר התיכון שאפתי להמשיך ללמוד בסמינר למורים כדי לרכוש מקצוע. לכן ביקשתי דחייה מהצבא, אך לשכת הגיוס לא הסכימה כי הייתי בן עשרים. לא השלמתי על כך, ולכן כתבתי מכתב לבן גוריון כדי שיאפשר לי ללמוד, ואחר כך לשרת בצבא. וכך סיימתי את לימודי בהוראה ואחר כך התגייסתי לגולני.

 

שירתתי בצבא כפי שהבטחתי,  ובין היתר נשלחתי בצבא לשמור על צריף בן גוריון בשדה בוקר. כך סגרתי את הבטחתי לבן גוריון, וכך הפכתי לחובש צבאי. בשנת 1962 התחתנתי בהיותי בצבא, ולאחר השחרור התחלתי לעבוד בהוראה בבית ספר יסודי כפי שתכננתי.

 

 

מלחמת ששת הימים

 

שאפתי מאוד להתקדם, ולכן עבדתי ביום ובשעות אחרי הצהריים למדתי באוניברסיטת בר אילן. שם למדתי תנ"ך ולשון וקיבלתי תואר ראשון ותעודת הוראה לבית ספר תיכון. בינתיים נולדו לי שלושה ילדים ועל הכל התגברתי בזכות אשתי שעזרה לי בארגון הבית.

 

סיום הלימודים

 

 

אני ואשתי לפני נישואינו

 

 

לאחר 10 שנות עבודה בבית ספר יסודי עברתי לבית ספר תיכון ביבנה, ושם לימדתי לשון ותנ"ך, ושם קיבלתי ביטחון כלכלי וגם התמחות מקצועית.

יצאתי לפנסיה מוקדמת, ובכל זאת המשכתי לעבוד באופן חלקי באולפנת "צפירה". גם שם הצלחתי והמשכתי לעבוד וסיימתי ותק של  50 שנה בהוראה.

 

כיום אני  בן 73 עדיין בריא ומלא סיפוק, הצלחתי להגשים את שאיפותי, ידעתי תמיד שאני חייב להצליח על פי הכלל "אם אין אני לי מי לי" והוכחתי לעצמי שהכלל "יגעת ומצאת תאמין" ברור שהייתי צריך להשקיע מאמץ רב ולוותר על בילויים שונים שאינם תורמים להצלחה. גם אישתי המשיכה ללמוד והגיעה לתואר ראשון בסיעוד ועבדה כאחות מוסמכת. כיום יש לנו 12 נכדים ונכדות ועוד ממשיכים לנהל את חיינו בהנאה ובסיפוק רב על כל הישגינו.