מאגר סיפורי מורשת

תמונות ילדות

נולדתי בשנת 1927 בקריית-משה מונטיפיורי שבירושלים. כשהגעתי לגיל 4, נכנסתי לתלמוד-תורה שבו לימד ה"מורי", שהוא היה המלמד של הכיתה. מאחר שהיה לנו רק ספר לימוד אחד, אז למדנו לקרוא ישר והפוך מכל הכיוונים. אף אחד לא הורשה לגעת בדפי-הספר, אלא רק אחד שתפקידו היה להפוך את הדפים. אצל ה"מורי" למדתי עד גיל 9. באחד הימים, פגשה שכנה את אימי וסיפרה לה בהתלהבות על בית-ספר תורני איכותי שיעניק לי חינוך נאות וכך עברתי לבית-הספר שנקרא "דורש ציון". אני זוכר תמונות ילדות יפה בחיק משפחתי – היה חורף קר, השלג נערם לגובה של כמעט 40 סנטימטרים. השלג עטף את ירושלים בחן שקשה לתיאור. ישבתי אז עם משפחתי להאזין לסיפוריו של אבא. אבי אהב להפליג בסיפורים, ואנחנו הילדים יחד עם אימא שתינו בצמא את דבריו. באותו היום הוא בחר בסיפור "יוסף ואחיו". אימי, שהייתה אישה עדינה ורגשנית, מיד עם תחילת הסיפור התחילה לבכות. אבי רצה להפסיק את הסיפור, אך היא הפצירה בו שימשיך. היום אני שואל את עצמי- מדוע בחר אבי לספר סיפור עצוב, כשהוא יודע שאימי רגישה מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבי הסכים לעשות לנו יום כייף בשלג. אך את הסיפורים האין סופיים שלו אני זוכר עד היום.

זיכרונות מבית הוריי

אימי, מזל, הייתה אישה נקייה מאוד, אני עדיין זוכר את המגש הבהיק עם הפרימוס שעמד באותו יום מושלג במרכז החדר. היא הייתה בשלנית מאין כמוה. תבשיליה הערבים לחיך והניחוחות שבקעו ממטבחנו זכורים לי עד היום. אני זוכר סירי ענק שעמדו במטבחנו הצנוע מבהיקים בניקיונם ומלאים במבחר מגוון של תבשילים. אימא תמיד בישלה מעבר לצרכי בני- הבית, רק מאוחר יותר הבנתי למה – מול עיניה עמדו שכנים ומכרים בשכונה, שלא היה להם מספיק מזון לבני-הבית. אימי שלטה היטב בעברית, ערבית, לדינו, אידיש וגרמנית והיו לה קשרים עם רוב השכנות. היא נהגה להתייעץ איתן הרבה וגם לעשות איתן חסד.

באחד הימים, אני זוכר שנכנסה שכנה וביקשה מאימי 30 "שטקלר" (אטבים, מקלות כביסה). אימי נתנה לה 40 אטבים. אחרי שבועיים השכנה החזירה לה 25 אטבים. אימי היקרה לא אמרה דבר על כך, רק אמרה לה- "אני תמיד לרשותך". אני זוכר גם ששכנה אחרת ביקשה מאימי עלי ומכטש (חדש ומבריק) וכעבור מספר ימים החזירה אותו עם ידית שבורה. גם במקרה הזה אימי לא אמרה דבר. רק אמרה לה: "ביתי פתוח לכל, המשיכי להיכנס, כוס קפה תמיד יהיה מוכן עבורך".

אימי ז"ל

אבי, יצחק היה דמות להערצה. הייתה לו נתינה אין סופית לאימי ולנו, הילדים. הוא הסתפק במועט, הייתה לו עין טובה על הבריות, היה לו חוש הומור ושמחת חיים, למרות הסבל וקשיי הפרנסה שהיו כבדים מנשוא. הייתה לו הארת פנים וסבר פנים לבביות שסייעו לו מאוד בעבודתו עם התושבים. לאבי היה מחסן בקרית- משה, ששימש לאחסון פחי הנפט הענקיים שאותם הוא מכר לתושבים. הנפט היה מצרך חשוב באותם ימים. השתמשו בו לפתילות, לפרימוסים, לבישול, לחימום הבית, לרחצה ולכביסה. לאבי לא הייתה עגלה עם סוס והוא חילק את הנפט בין התושבים כשהוא נושא את הפחים הכבדים במו  ידיו (משימה קשה ביותר, שהיום הייתה נחשבת לבלתי אפשרית).

הוריי היו אנשים קשיי יום, לאבי לא היה מספיק כסף להתקין חשמל בבית. השתמשנו בעששית קטנה שבערה בעזרת נפט. אני זוכר איך העששית התמלאה לעיתים קרובות בפיח שהחניק את כל הבית. לאורה הדל של העששית היינו מכינים את שיעורי הבית, דבר שלקח לנו שעות ארוכות עקב כך. אבי חיפש מקור פרנסה נוסף כדי לפרנס את משפחתו ומאחר שאהב את עבודתו במכירת הנפט, הוא החליט למכור גם שמן לתושבים.

אבי ז"ל

עבודה בנתניה

באחת השבתות, בא לבקר אותנו דוד מצד אימי. הוא שאל אותי במה אני עוסק כיום. עניתי לו שאני תלמיד מן המניין. הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו ולעבוד איתו בבית- חרושת ליהלומים בנתניה. ההצעה לא מצאה חן בעיני אימי והיא אמרה- "אני לא רוצה שאהרון יצא לעבוד, אני רוצה שיצא ממנו רב גדול". דודי אמר לאימי- "תני לנער לרכוש מקצוע, כדי שיוכל להתפרנס בכבוד בעתיד ולא יצטרך למתנת בשר ודם". וכך מצאתי את עצמי בגיל- 15 עוזב את הלימודים ונוסע לעבוד בנתניה. הייתי עם מוטיבציה מאוד גדולה להצליח. בהתחלה קיבלתי סכום מועט ביותר, שהספיק בקושי למחייתי. בארץ הייתה אז תקופת הצנע והרעב היה חלק בלתי נפרד מחיינו. למשטר הצנע הייתה מטרה, להילחם ביוקר המחיה, לבטל את השימוש במותרות ולהסתפק במוצרי יסוד בלבד. המטרות אז היו לקלוט עליה, לצמצם את היבוא ולהגדיל את היצוא. כך נולדו "תלושי- המזון" איתם הלכנו לצרכניה, לאיטליז, לירקן, לקנות ביצים, תפוחי-אדמה, עוף, תה, סוכר ושמן.

ההיקף המצומצם של השירותים לעומת הגידול המהיר של האוכלוסייה, יצר תורים ארוכים בכל מקום, שהפכו את החיים לקשים עוד יותר. אני קניתי למחייתי חצי כיכר לחם, שוקולד למריחה ודג מלוח. לא התלוננתי, תמיד הייתי שמח בחלקי. בלילה היינו ישנים בפחונים שהיו עשויים מלוחות פח רגיל או גלי. המצב בימי החורף היה קשה- הגשם דפק בחוזקה על הפח, זה עשה רעש כזה שלא יכולנו לישון בלילה. היינו נרטבים מהגשם שחדר מהגג של הפחון. כעבור חצי שנה השתפרו תנאי עבודתי והמשכורת שלי גדלה עד כדי כך שהענקתי להוריי ולדודתי שבוע של נופש בנתניה, על הים, נופש שכולו הנאה ופינוקים. המעבידים בבית- החרושת ליהלומים לחצו עלי לעבוד גם בשבת, אך אני לא הסכמתי בשום פנים ואופן, אפילו שהבטיחו לי 300$ על כך. יום שבת הוא יום קדוש, שבו אדם צריך לנוח ולחדש את כוחותיו.

הוריי – יצחק ומזל ז"ל 

חתונתנו

בשנת 1957, כשהייתי בן- 30, החלטתי שאני רוצה להתחתן. הכרתי את אישתי – מזל (מזי) בחתונה של חבר. ממבט ראשון נוצר בינינו קשר נפשי חזק מאוד, תחושת הבטן שלי אמרה לי שזו תהיה אישתי. ביום החתונה הכינו אחיותיי מטעמים משובחים לכבוד האורחים. אני זוכר שעשו המון כריכים משובחים, שצבעוניותם וריחם היה חגיגת חושים אמיתית. הוכנה ממש סעודת מלכים. נולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים: בני הבכור – יצחק ז"ל, מרב, שמואל ורבקה מיכל, בת הזקונים שלנו. אנו רווים הרבה נחת מילדינו ונכדינו.

בחתונת הזהב שלנו, לבשה אישתי שמלה לבנה ונראתה כמו כלה יפה וחסודה. כרעתי ברך אל מול אישתי בנוכחות כל המוזמנים ואמרתי לה: "חיינו חיים מאושרים ולעיתים גם אחרת, תמיד סעדת אותי, תמכת בי והיית לי לרעיה מסורה, נאמנה ונדירה. אני מושיט לך שרשרת עשויה זהב בעיבוד מיוחד ואני מבטיח לך שחיה ביחד, באהבה ואחווה ולעולם לא ניפרד".

ביום חתונתנו

בני הבכור – יצחק ז"ל

אני רוצה להקדיש את סיפורי לבני יצחק ז"ל. יצחק נולד בשנת 1958 ונפטר בשנת 1994, בהיותו בן 36. הוא התחתן בתקופת מלחמת שלום הגליל, בשנת 1982. החתונה נערכה בצניעות מרובה ברוב קדושה. בפטירתו השאיר אחריו אלמנה ושלושה יתומים. כשנודע לנו דבר האסון, היינו מוכי תדהמה. שיפוד מלובן ננעץ בבשרנו. מוחנו האנושי לא היה מסוגל לתפוס את מה שקרה. צריכה שתברא דמעה חדשה, כדי שבעזרתה ניתן יהיה לבכות. כי הדמעה הרגילה, דמעת אנוש, לא יכולה להכיל ולבטא את גודל האסון הנורא שפקד אותנו. אחרי מותו נודע לי גדולתו. הוא אימץ באהבה ילדים להורים קשי-יום, שלא יכלו לעמוד בנטל תשלומי הקייטנה שניהל.

בני הבכור – יצחק ז"ל

הזוית האישית

הודיה שבת השתתפה השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא אהרון ומביאה את סיפורה של המשפחה.