מאגר סיפורי מורשת

דצמבר 1949 טהרן, אירן.

איני זוכרת איזה יום זה היה מימי השבוע, לא הלכתי לבית הספר תקופה ארוכה, כי דובר שאני נוסעת אם סבא וסבתא לישראל. ובין כה כה לא אהבתי את הבית ספר כך שזה היה בסדר מצדי להישאר בבית.

 

זו הייתה שעת בוקר לא מוקדמת. אני ישבתי במקום האהוב עלי, שזה היה על השידה הגבוהה שעמדה ליד החלון הגבוה (היום זה נקרא חלון צרפתי), והשקפתי על החצר שהייתה כולה בשלג עמוק ולבן, אני חושבת שהיה יום בהיר וצח. הייתי אז בת 7 וחצי . פתאום סבא בא, קרא לאמא ואמר לה בהתרגשות שקבלנו את האישור והיום אחר הצהריים המטוס ממריא לישראל.

 

באותו רגע ההכרה חדרה לראשי שבעצם נוסעים, נפרדים מטהרן, מאמא ומהכול. עד אז אפילו השווצתי לפני כולם שאני נוסעת עם סבא וסבתא לישראל. התחלתי לבכות שאני רוצה להישאר עם אמא ואני בכלל לא רוצה לנסוע לישראל. כמובן שלא שאלו אותי והתחילה התרגשות רבה. מהר הכינו אותי, המזוודות היו ארוזות מזמן, וחיכו לאות היציאה. את הדרך לשדה התעופה איני זוכרת, אבל התמונה החרוטה ביותר בראשי אחרי שנפרדתי מאמא ועברנו לאולם הנוסעים, ראיתי את אמא דרך קיר זכוכית. רצתי לקיר הזכוכית, בכיתי, ואמא נגשה גם לקיר ושתינו התנשקנו דרך הזכוכית עד שסבא בעדינות משך אותי משם להמשך ההליכה למטוס.

 

את אמא ראיתי כעבור 23 שנים כשהפכתי בעצמי לאמא, והיא באה כתיירת לראות את בני העולל. לי לא הייתה כלפיה תחושה של בת.