תמונה אחת שווה אלף מילים
הסיפור של נני
ההורים שלי נולדו במצרים בעיר קהיר. אבי ואמי חיו במצרים ועסקו בעיקר בעסקי מסחר בין סודן למצרים. אבי, חיים ענתר, נולד בשנת 1909 ואמי פולין שם-טוב נולדה בשנת 1919. אבי היה יתום מאז גיל 4, הוא ואחיו גדלו בבית יתומים בקהיר. משם הצליח להתגבר על הקשיים הוא סיים בית ספר גבוה למסחר ולימודי ראיית חשבון. אמי עבדה בצבא הבריטי.
לאחר נישואיהם נולדו שני אחיי בקהיר.
אבי היה פעיל מאוד בקהילה היהודית. הוא היה קשור לסוכנות ולקרן הקיימת בישראל (פלשתינה של אז). תפקידו היה למכור את האדמות של פלסטין ליהודים כדי לרכוש את אדמות ישראל.
לבני משפחתי הייתה נציגות של נציגות של סוכנות "קודאק", חנויות צילום במצרים. העיסוק הזה פיתח לנו קשרים עם המלך פארוק ואנשי ממשל, וכלל השתתפות באירועים חשובים. היו לנו מעבדות צילום ופיתוח תמונות בחדר חושך.
ערב אחד, אבי ושני דודי, מוריס וגבריאל שם טוב, נסעו לחתונה משפחתית בעיר אלכסנדריה. אמי נשארה בקהיר עם שני אחיי. הם נתפסו על ידי המשטרה המצרית בגלל שהאירו עם פנסי המכונית, כאשר הם נסעו ברכבם ליד שדה התעופה. הטענה נגדם הייתה שהם האירו את שדה התעופה כדי לבצע חבלה ולסמן בעזרת האורות ליהודים שיפציצו את האזור. המשטרה הגיעה לבית אמי לעשות חיפושים והם מצאו את המפות והניירת של הקרן הקיימת בבית, והבינו שיש קשר למדינת ישראל מכאן הסיקו מסקנות מוטעות שהובילו אותם לחשוב שמתבצעות פעולות נגדם. גזר הדין על קשר כנגד הממשל היה תלייה בכיכר העיר. למזלנו, בעלה של המטפלת של שני אחי מנשה ואברהם (ברו), היה קצין במשטרה והוא הצליח להבריח את אבי ושני דודי באניית מטען שיצאה לעיר מרסיי שבצרפת. אמי ושני אחי השאירו את כל רכושם ואת ביתם לעוזרת.
אמי ואבי נפגשו במחנה הפליטים במרסיי (1947). כל היהודים שהיו במחנה הפליטים נשלחו לישראל והורי עם שני אחי למעברה באר יעקב.
הורי נשארו שנה באוהל במעברה עד שמשה שרת, שהיה מנכ"ל הסוכנות היהודית, אישר להם בית ברחוב בצרון בתל אביב. אבי הוכר כאסיר ציון ובין החתומים על התעודה היה הרב עובדיה יוסף.
אח של אבי, נפתלי ענתר, נשאר במצריים ובשנת 1954 החליט לבקר בישראל. לדודי הייתה חנות של צילום ומעבדות עיבוד ופיתוח תמונות. המצב בישראל היה קשה מאוד בגלל הצנע, הוא רצה לחזור למצריים אך הייתה לו את החותמת של ישראל על הדרכון. המודיעין הישראלי ניסו לקבל אישור להשתמש במעבדות הצילום שלו במצריים ובתמורה יחזירו אותו למצריים עם דרכון חדש ללא חותמת. דודי סירב, אך הצליח לחזור למצרים ונשאר עד יום אחד לפני מלחמת ששת הימים. במלחמה הוא ברח ליוון והשאיר אחריו את כל הרכוש לעוזרת שהבריחה את הורי. לימים, כשהיה שלום עם מצרים, המשפחה נסעה לקהיר ופגשה את העוזרת ומשפחתה.
בר המצווה של אחי, אני בת חמש
לאחר שהוריי קיבלו את הדירה ברח' ביצרון (שכונת ביצרון ת"א), נולדתי אני בשנת 1953 בבית חולים דג'אני ביפו.
אני ואחותי בשדרות ההשכלה בתל אביב
אמי אחותי ז"ל אחי ואחי בשכונת ביצרון בתחילת שנות השישים
אני בכיתה ח' טיול שנתי לנחל דן
בתקופת הגן ובית הספר היסודי למדתי ברח' ביצרון בבית הספר שנקרא "דוד בלוך" (הקיים עד היום). בגיל 16 נסעתי לברזיל ונשארתי כשנה וחצי שם. בעצם חזרתי על מנת לשרת בצבא, שירתי בצבא בחיל האוויר. לאחר השחרור התחתנתי עם בעלי שהיה תייר בארץ ונסענו לצרפת. גרתי בצרפת כ – 10 שנים, ובשנת 1983 חזרנו לארץ.
בנותיי נולדו בפריז: ונסה הגדולה היא אמא של תינוקת מתוקה בשם רפאל. אסטל השנייה, אמא של אדם, ליאם, אריאל ומיכאל. פולין (יעל): אמא של אלה, ליאור וזוהר.
שומר המונה ליזה: הסיפור של ארנסט, בעלי
״בשנת 1939 המשפחה שלי גרה בפאריס. דוד של אבא שלי היה בלש במשטרה. יום אחד המשטרה קיבלה הודעה למצוא את כל השמות והכתובות של כל היהודים. דוד של אבא שלי אמר לו להסתלק מפאריס כבר למחרת. לקחנו את הספינה האחרונה לאלג'יריה לפני שהגרמנים סגרו את כל הנמלים.
הגענו לבון למשפחה של אבא שלי שגרו שם. נולדתי בשנת 1943 על ג'יפ צבאי בדרך לחדר לידה. בשנת 1948 חזרנו לפאריס אחרי שהשואה נגמרה. אבי עבד בפאריס במויזאון הלובר כשומר על המונה ליזה. רוב ילדותי ביליתי בלובר בין כל הפסלים והתמונות של האומנים הגדולים ביותר בעולם.
כל בני המשפחה גרנו בחדר אחד, מפני שהממשלה הצרפתית גנבה לנו את כל הרכוש במלחמה. רק בשנת 1952 קיבלנו דירה ברחוב ג'וקור פאריס 12. בגיל 18 התגייסתי לצבא הצרפתי ובמשך שנתיים הייתי במחנה הצבאי בעיר מץ. לאחר סיום השירות הצבאי עבדתי כחשמלאי בארמון ורסיי. הייתי בצוות שהרכיב את כל האורות בארמון ורסיי ופעם אחת החלקתי, ובכדי לא ליפול נתפסתי על פסל וגרמתי לשבר האף של הפסל. פוטרתי מהעבודה על אף שלא אהבתי את העבודה הזו.
הקמתי מספר חנויות של מזכרות בעיר פאריס, ובגיל 30 נסעתי לחופשה בישראל והכרתי את אשתי נני בטיסה. היא הייתה דיילת אויר ולאחר מספר חודשים התחתנו, והיא עברה לגור אתי בצרפת. תמיד חלמתי לעבור לגור בישראל ובשנת 1983 עברנו לישראל לחופשה ארוכה, ובסופו של דבר מכרנו את החנויות בפאריס ועברנו לגור בארץ באופן סופי. כאשר הגענו לישראל ב 1983 הקמנו את חברת א.סיימן סחר בע"מ, חברה ליבוא של מזון איכותי לישראל. היום החברה כבר קיימת כ 36 שנים, אנו מייצגים חברות מזון ומותגים ידועים, בעיקר במוצרי חלב: כל הגבינות האיכותיות מאירופה, ומוכרים את המוצרים בכל רשתות השיווק ובכל הארץ.״
בשעות הפנאי ארנסט ואני כמובן מאוד נהנים מהילדים והנכדים הנהדרים שיש לנו ואנו בקשר מאוד הדוק עם כל הנכדים שלנו.
הזוית האישית
סבתא נני:נהניתי מהתכנית הקשר הרב דורי לשבת עם נכדי ולספר לו על שורשי המשפחה.
הנכד אדם: היה לי מאוד כיף מהתכנית גיליתי מלא דברים חדשים על המשפחה שלי שאף פעם לא ידעתי גם היה לי כיף להיות עם סבתא שלי
מילון
הקרן הקיימת לישראל(קק"ל) היא חברה לתועלת הציבור. לאחר הקמת מדינת ישראל התאגדה קק"ל כחברה ישראלית ובתזכיר התאגדותה משנת 1954 נוסחו מטרותיה ובהן קניה וחכירת קרקעות ליישוב יהודים. בשנת 1961 נחתם "כתב האמנה" בין מדינת ישראל וקק"ל, המעניק לקק"ל ייפוי כוח להיות המוסד הממונה על פיתוח אדמות הארץ וייעורן ועל ההסברה החינוכית-ציונית. (ויקיפדיה)