מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה בוטל, לבית מאיר.

נולדתי בתל אביב בתאריך 1.2.1950, כשירד השלג הראשון.

אמי, פרידה לבית שולמן, נולדה בשנת 1916, בעיר לוניניץ, על גבול אוקראינה ופולין. עלתה ארצה בשנת 1936, לבדה, במסגרת עליית הנוער של בית"ר, למרות שכל משפחתה נשארה בפולין ונספתה בשואה.

אמי בתמונה

אבי, מרדכי מאיר, נולד בשנת 1912, בעיר בוריסלב שבגליציה, פולין. הוא עלה ארצה בשנת 1924 כשהוא כמעט בן מצווה ביחד עם אמו וחלק מאחיותיו היות ואביו עלה שנה קודם ארצה עם אחותו הבכורה. הוריי נישאו בשנת 1944 בתל אביב ונולדו להם שתי בנות.

הבכורה, נאוה, שנולדה בשנת 1945, נפטרה ממחלה בשנת 1973 בהותירה שני בנים, אמיר וזיו. נאוה היה תלמידה מצוינת, למדה בבית ספר יסודי "יהודה המכבי" ובתיכון ב"גימנסיה הרצליה", בתל אביב. כשהתגייסה לצבא הוצבה בחיל קשר ומשם סללו דרכה למשרד ראש הממשלה (המוסד) והיתה לעובדת מבטיחה.

ואני, הקטנה, נולדתי בשנת 1950 וקרואה על שם סבתי מצד אמי שנספתה בשואה.במהלך שנותי הראשונות הוריי גרו בדירה בת שלושה חדרים, על הטיילת בתל אביב, כשבכל חדר גרה משפחה שונה, אשר לכולם מקלחת משותפת ומטבח משותף. כשהייתי כבת שנתיים וחצי הוריי עברו לדירתם שקנו במיטב כספם בצפון תל אביב, ליד נחל הירקון, שיכון סלע, שנבנה על-ידי יוצאי האצ"ל ולח"י.

אמי הייתה עקרת בית, כשעלתה לארץ עבדה בכל מיני עבודות כגון מלצרות, תפירה. היא התאכסנה בדירת חדר עם עוד חברה. אבי למד בתל אביב, בבית הספר "תחכמוני". בסיום לימודיו התגייס לאצ"ל ולחם בבריטים ששלטו אז במדינה, ובערבים. אבי היה מבית רביזיוניסטי שדגל בתורת ז'בוטינסקי ואף השתתף בחלק ממסעותיו ברחבי אירופה, רכוב על אופנוע כשומר ראש במטרה לגייס ולהעלות ארצה יהודים. אבי היה מפקד במרחב הדרום של החניכים במקצועות חבלה. הוא נתפס על-ידי הבריטים לאחר הלשנה ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר, כשבפועל ריצה שנתיים וחצי. חלק בכלא "מזרע" וחלק בכלא עכו, כשכל אותו זמן אמי מחכה שישתחרר ויוכלו להתחתן. אבי עסק במקצוע הבנייה והיה קבלן טיח, הוא בנה חלק מאוד גדול של תל אביב.

בילדותי גדלתי בשכונה עם הרבה חברים והרבה חוויות כמו משחקים בחצרות, ירידה לירקון בשביל לשוט בסירות. היינו משחקים תופסת, מחבואים, דודס, גולות, חמש אבנים, גוגואים, היינו מכינים מטבעות מפקקים של בקבוקים ועוד הרבה. המפגשים החברתיים שלנו היו בבית הכנסת שהיה בשכונה, על שם דוד רזיאל, ממובילי בית"ר, ושם היו נערכות חגיגות ימי הולדת וחגים. במוצאי כיפור, היו מתחילים בבניית הסוכה שבה לאחר מכן, היינו מבלים את רוב חופשת הסוכות בשירים, משחקים ובעיקר בשמחה רבה.

אבי, היה קפדן מאוד, דיבר תמיד עברית תקנית ודרש מאיתנו הקפדה בפרטים הקטנים, להתחיל דבר ולסיימו עד הסוף, על הצד הטוב ביותר. משפט שחרוט לי בראש הוא: "אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום", ו"אין לא יכולה, יש לא רוצה".

אני למדתי בבית הספר היסודי "יהודה המכבי", לאחר מכן בסמינר הקיבוצים ולבסוף בתיכון "אלפא", בנעוריי הייתי חניכה בצופים "שבט החורש". בכיתה יא' הכרתי את בעלי, אבי בוטל, כשהיו לנו חברים משותפים. היינו מבלים המון יחד במקום מפגש של החבורה שלנו במקום שנקרא "גינת רות" בתל אביב, מאחוריי רחוב דיזינגוף וכן במסיבות במועדון הנוער שהיה ממוקם ביורדי הסירה, על יד נמל תל אביב שלימים יצאו ממנו מוסיקאים מאוד ידועים כיום. היינו מבלים בריקודים ובשמיעת מוזיקה של זמרים כמו אלביס פרסלי, פול אנקה, הביטלס, הקינגס וכדומה.

התגייסתי לצבא בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים ושירתתי בתוכנית שנקראה בזמנו של"ת (שירות ללא תשלום) בקיבוץ "משמרות", הייתה חוויה מאוד משמעותית כי הייתי עירונית ועבדתי בחקלאות ובחדר אוכל גדול. בעלי כיום, אבי, לחץ שאעזוב את הקיבוץ ולאחר שנה חזרתי לצבא בתור פקידה.

בשל"ת בקיבוץ

בשנת 1969 נישאנו בחתונה צנועה ברבנות בתל אביב. באותה שנה גם נולדה בתי הבכורה, מיכל, לאחר מכן נולד יניב בשנת 1973, ובשנת 1980 נולדה בתינו הצעירה, נאוה. התגוררנו בתחילת נישואינו אצל ההורים כדי שנוכל לחסוך כסף לקניית דירה. נרשמנו לתכנית שנקראה "שיכון לזוגות צעירים", וכך לאחר שלוש שנים קיבלנו את דירתנו הראשונה ביד אליהו, שבתל אביב. באותה תקופה, כדי להחזיר את הלוואת המשכנתא על קניית הדירה, עבדנו קשה. אבי, בעלי, יצא לעבוד בסיני בבניית קו בר-לב שהצריך אותו להעדר כל השבוע מהבית ולחזור רק בסופי שבוע. כך הצלחנו להגיע לדירה משלנו.

בתמונה- מיכל, יניב ונאוה. ילדיי

מיכל,  בתי הבכורה, נשואה ליובל רוטשילד ולהם שלוש בנות: נועה, גלי ורוני. גרים ברמת השרון. יניב, עדיין רווק, גר בתל אביב ועוסק בהייטק. נאוה, נשואה לרובי לבאן, הורים לאופיר. גרים ברמת הגולן.

בשנת 1977 הגענו לרמת השרון. אני התחלתי לעבוד כמנהלת חנות ברמה"ש, ואבי, בעלי החל את עבודתו בענף היהלומים כלוטש, בו הוא מתעסק עד היום. אני פרשתי לגימלאות בספטמבר 2017 ותורמת מזמני הפנוי בעזרה בטיפול והשגחה על נכדותיי.

קישור לקובץ הסיפור שלי

הזוית האישית

הייתה לשתינו חוויה מהנה ומעניינת. למדנו אחת על השנייה צחקנו והתלוצצנו. אנחנו ממליצות על הפרויקט לכולם, החיבור בינינו התהדק עוד יותר.