מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה אלגלי, סיפורי עוסק בזכרונות ילדות מתל אביב. בשנת 1951 תל אביב הייתה עיר קטנה. היו בסך הכל שלושה או ארבעה בתי קולנוע, הבתים היו בני שלוש או ארבע קומות. המשחקים שלנו ברובם התנהלו ברחוב, שיחקנו בתופסת, מחבואים, קפיצה בחבל, שני חבלים, כדור, 'עמודו' והקפות. באותן שנים לא היו טלוויזיה וטלפון. המקרר הכיל בלוק קרח שהיינו קונים מהעגלון. בתי הספר לא היו קרובים לבית. אני למדתי בבית ספר אליאנס בנווה צדק בתל אביב, במרחק של חצי שעה הליכה מביתי, גם בגשם וגם בחום. הייתי בתנועת הנוער "העובד והלומד", איתה יצאנו לטיולים וכך הכרנו את הארץ. היינו יוצאים לא"ש לילה, שם סיפרו לנו סיפורים מפחידים וכך גדלנו. כשהייתי בת 16 אימא שלי ילדה שלישייה: שני בנים ובת, ואני עזרתי לגדל אותם.

למדתי בתיכון בבית ספר הריאלי בראשון לציון, שם היו לנו שיעורי גדנ"ע ולמדנו שדאות: יצאנו לשטח כדי ללמוד את תנאי השטח את הדרכים השונות בשדה ואת הדרך חזרה הביתה בדרך חדשה. עם כל זה שהארץ הייתה ענייה ולרובם היו חיים לא קלים, מעולם לא ויתרתי על שאיפותיי וזה מה שאני מעבירה לנכדיי: לעולם לא להרים ידיים והשמיים הם הגבול.

התגייסתי לצה"ל בשנת 1969 ושירתי ביחסי ציבור במשרד הביטחון. שם טיפלנו בהורי חיילים עם בעיות סוציאליות. כמו כן טיפלנו בעצירים מנהליים ערבים. הכרתי את בעלי בצבא בנופש בחוף ארגמן בעכו. עם השחרור מהצבא עבדתי במשרד השיכון כמנהלת לשכה של שר השיכון. עבדתי כמנהלת כוח אדם בתנועת המושבים והנוער העובד והלומד, עד יציאתי לפנסיה. התחתנתי בשנת 1972. נולדו לנו שלושה בנים. הבן הבכור נולד בשנת 1974, הבן השני נולד בשנת 1977 והבן השלישי נולד בשנת 1980. אני היום סבתא לחמישה נכדים: שלוש בנות ושני בנים.

המצב הכלכלי בארץ הלך והשתפר. עם הזמן לאנשים היה כסף לקנות מכוניות, בתים ולטוס לחו"ל. עברנו כברת דרך מאז ועד היום מבחינת תרבות, כלכלה ואפילו השירים השתנו לגמרי, גם הביגוד השתנה: פעם היו בגדים הרבה יותר פשוטים ממה שיש היום, והשירים היו ברובם של להקות צבאיות שהיום כמעט לא קיימות. היו אלו זמנים יותר פשוטים..

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה, ראשון לציון, התש"ף, בהנחיית המורה שרון אדם.