מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תל אביב בשנות ה- 60'

אני ונכדי שחר
תמונה מנעוריי
סיפור חיי

שמי רפאל יושע. נולדתי בתל אביב בבית חולים "אסותא" בחודש יולי 1947, בן שני להוריי משה ורבקה יושע, אח לשלמה (הבכור), אמנונה, וויטל הצעירה. גרנו בשכונה במרכז תל אביב, סמוך לכיכר רבין, שנקראה בזמנו "כיכר מלכי ישראל".

אני נצר למשפחה ותיקה מאוד בארץ, משפחת מיוחס מירושלים, משפחת רבנים, סוחרים ואנשי ציבור ספרדית, שאבותיה עלו לארץ בתחילת המאה השש עשרה בעליית מגורשי ספרד והתיישבו בירושלים. סבתי מצד אבי גדלה במשפחה זו בירושלים.

משפחתנו היא משפחה שכולה, דודי אח אבי – אמנון יושע, נפל בקרב על לטרון במלחמת השחרור. אחותי אמנונה קרויה על שמו.

בילדותי נהגתי לשחק בעיקר ברחוב במשחקים כמו: כדורגל, קלאס, סטנגה, חמש אבנים, תופסת, מחבואים ומלחמות בין שכונות סמוכות וכד'. בבית שמענו מוסיקה קלאסית מתקליטים שהיו חביבים על אימי ושירי ילדים מהתקופה כמו: "עגלה עם סוסה" של הזמרת יפה ירקוני. בימי שבת בבוקר נהנינו ממערכונים של "הגשש החיוור" ואומנים אחרים ששודרו ברדיו. הקפדנו להאזין למצעד הפזמונים השבועי ולמדנו לשיר את שירי התקופה.

בשנות ה- 50 הראשונות היתה בארץ תקופת צנע. היה מחסור חמור במצרכי מזון בסיסים כמו: שמן, חמאה, מרגרינה, אורז, סוכר וכדומה. כדי להתגבר על המחסור חולקו לאוכלוסייה תלושי מזון אחת לחודש. אני זוכר את עצמי קונה במכולת השכונתית עם תלושי המזון. בזמנו היה נהוג לחשב את סכום הקניה על דף נייר ו"לרשום" את עלות הקניה במחברת של בעל המכולת ולשלם עבור הקניות אחת לתקופה.

אמי ז"ל גילתה אצלי כישרון מוזיקלי ושלחה אותי ללמוד נגינה בכינור. ניגנתי במשך חמש שנים אצל מורה פרטי בשכונה, ובשנת 1960, השתתפתי בקונצרט שאורגן לתלמידי כינור בתל אביב. אני זוכר עדיין בע"פ את קטעי הנגינה שניגנתי בקונצרט. בבית הספר נהגתי לשיר בטקסים ואף עזרתי למורה לזמרה ללמד את תלמידי הכיתות שירים חדשים.

בילדותי נהגתי ללכת בימי שבת בבוקר עם אבי ז"ל לבית הכנסת לתפילת שחרית. אחריה הינו חוזרים הביתה ואוכלים ארוחת בוקר משפחתית שכללה: בורקס גבינה ותרד וביצים חומות שהתבשלו כל הלילה.

למדתי בבית ספר "הכרמל" עד כיתה ח'. בבית הספר נהגנו לשחק במשחקים כמו: מחניים, "הורדות", "חמור ארוך" ו"ארצות", בימי שישי היו לנו מפגשי כיתה, אשר רבים מהם התקיימו בבית הקולנוע "שדרות" בשדרות רוטשילד בתל אביב. בית הקולנוע היה בבעלות הוריה של אחת הבנות בכיתה וכך זכינו לראות סרטים של התקופה בהקרנה פרטית. לאחר סיום בית הספר היסודי התחלתי ללמוד בתיכון מקצועי בשם "אורט יד – סינגלובסקי" בת"א בו למדתי מכניקה כללית (שיוף, חריטה, הקצעה, ריתוך, וכדומה). הלימודים בבית הספר התחלקו לשעורים עיוניים לקראת תעודת בגרות ועבודת כפיים בסדנאות בית הספר. השתתפתי בנבחרת הכדורסל של בית הספר וקיימנו משחקים מול בתי ספר אחרים. כמעט ולא היו מפגשי כיתה בימי שישי, כי בבית הספר לא למדו בנות. הלכנו למסיבות במסגרות אחרות דרך חברים שהיכרנו. בגיל שש עשרה הוצאתי רישיון נהיגה באופנוע והתחלתי להשתמש באופנוע שהיה ברשות המשפחה כדי להגיע לבית הספר.

לאבי ז"ל היה בית מלאכה לעיבוד וציפוי מתכות (פמוטים, חנוכיות, מערכות תה, מגשים, כלי אוכל מכסף וכדומה). אחי שלמה ואני נהגנו לעזור לאבינו בבית המלאכה מגיל צעיר באריזת הסחורה, במשלוח לספקים, בעריכת החשבונות, וכשגדלנו מעט גם בעבודות על מכונות בבית המלאכה, כמו מכבש, הלחמה וציפוי כסף וזהב וזאת עשינו בכל החופשות שלנו.

לצבא התגייסתי בשנת 1965 ושרתתי בבית ספר של חיל החימוש בצריפין, כמדריך למקצועות  המכניקה. לימדתי חניכים צעירים (טרום צבא), שרטוט טכני, חריטה במחרטה, ריתוך מתכות והקצעה באמצעות מכונת הקצעה.

בשנת 1969 הכרתי את אשתי לעתיד אילנה סמו שגדלה והתחנכה בלוד, ובשנת 1970 התחתנו ועברנו לגור בראשל"צ. בשנת 1972 נולד ילדנו הבכור איתי (אבא של שחר), ובשנת 1976 נולד ילדנו השני עומר.

בשנת 1974 התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית כהנדסאי תעשייה וניהול בפרויקט פיתוח של מטוס מנהלים בשם" Westwind". בשנת 1982 קבלתי מתע"א מלגת לימודים באוניברסיטה בארצות הברית. נסעתי עם משפחתי לניו יורק והשלמתי במשך שנתיים את לימודי לתואר מהנדס תעשייה וניהול בהצטיינות יתרה. תקופה זו הייתה אתגרית, מעניינת ומרתקת ואפשרה לנו כמשפחה לטייל ארוכות בארצות הברית. ילדנו למדו בבית ספר יהודי, בנוסף לחוויות שחוו בארה"ב, רכשו שפה נוספת אשר עוזרת להם עד היום. עבדתי בתע"א במשך 37 שנים, בתפקידים שונים ומגוונים, בתפקידי האחרון בחברה כיהנתי כמנהל שיפור כושר תחרות בחטיבת בדק מטוסים וכחבר בדירקטוריון של החטיבה. פרשתי לגמלאות בשנת 2011.

אירוע בחיי

בחודש יוני בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים, באותם ימים שרתתי בחייל חימוש ושהיתי במחנה צריפין. המלחמה התרחשה בכל החזיתות במדינה מול שלושה צבאות אויב: מצרי, ירדני וסורי. הצבא הירדני הפגיז את מרכז הארץ ובעיקר את העיר תל אביב מטול כרם ומקלקיליה, באמצעות תותח ארוך טווח בשם "לונג טום" שהטווח שלו הוא כ-35 קילומטר. ביום השני למלחמה שמעתי ברדיו על פגיעת פגזים במרכז העיר תל אביב ועל בתים שנפגעו. בדקתי פרטים נוספים והתברר לי כי אחד הפגזים פגע בביתנו שברחוב רייך 5 בתל אביב.

הצלחתי להתקשר להוריי ונודע לי כי אומנם יש נזק גדול לדירה, אך נגרם להם נס גדול. הסתבר כי בהעדר מקלט בבניין, שהו הוריי עם אחותי הקטנה ויטל בת השנתיים וחצי בחדרה שנפגע קשות מהפגז שפגע בבניין. מה שהציל את הוריי ואת אחותי היו לוחות עץ גדולים בהם השתמשה אמי לציור, אשר חצצו בין מיטת התינוק של אחותי והורי שעמדו מאחוריה וספגו את רסיסי הפגז. הנזק לדירה היה גדול, קיר החדר בה שהו הורי נהרס לחלוטין ובנוסף מרפסת סמוכה שנסגרה ושימשה כחדר עבור אחותי השנייה אמנונה. גם לאחותי אמנונה שהיתה אז תלמידת תיכון אירע נס, כי בעת הפגיעה בחדרה שהתה במשימת התנדבות בבית חולים בתל אביב וכך ניצלה. המקרה דווח בעיתונים, שיקום הדירה נמשך חודשים, עבר זמן עד שהפנמנו את האירוע והבנו את גודל הנס שאירע למשפחתי.

פעילויות משותפות עם שחר יושע נכדי

שחר ואני מבלים שעות רבות יחדיו. אנחנו לומדים יחד (מדעים, פיזיקה), עובדים יחד (בבית המלאכה הקטן שלי), מבצעים פרויקטים שונים ועושים פעילות גופנית יחד (בעיקר הליכה), ובעיקר משוחחים על ענייני היום ועל חוויותנו מקריאת ספרים.

אחד הפרויקטים המורכבים ביותר שבצענו בשנה האחרונה, הוא בניית רובוט מחלקי אופניים, פרופיל אלומיניום, גלגלי שיניים, שני מנועים חשמליים, צירי מתכת, מסייבים ומחשב קטן – מיקרו בקר בשם ארדואינו. הארדואינו מאפשר בניית מעגלים אלקטרוניים להפעלת רובוטים.

בצענו את התכנון והבניה בעבודה משותפת, תכנתנו את המעגל החשמלי לתנועה מוגדרת מראש של הרובוט באמצעות תוכנת מחשב ++C אותה אנחנו עדיין לומדים ומתרגלים.

 

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3

הזוית האישית

פרויקט הקשר הרב דורי בו השתתפתי, איפשר היכרות טובה יותר לנכדי שחר, עם סיפור חיי והתקופה בה גדלתי בעיר תל אביב.

מילון

סטנגה
משחק כדור בו שני משתתפים עומדים בשני צידי הכביש. מטרת המשחק לפגוע אם הכדור בשפת המדרכה, כך שיחזור לידי הזורק.

ציטוטים

”"אי שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" (אלברט אינשטיין) “

הקשר הרב דורי