מאגר סיפורי מורשת

שמי ענבר בן ישי והשתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבי דן (דני) לוינטל. סבא נולד בשנת 1948, יחד עם קום המדינה. כיום הוא נשוי לסבתי יעל ולהם ארבעה ילדים: רעות, עמית, ארז ורענן – אבי. סבא בחר לספר על הילדות שלו, בתקופה שבה מדינת ישראל רק הוקמה ותל אביב עוד לא הייתה מפותחת כמו שהיא היום.

סבא דני מספר:

"נולדתי ב-8 במאי 1948, שבוע לפני הכרזת הקמת המדינה. נולדתי בתל אביב, בבית החולים "אסותא". כשנולדתי התגוררנו ברחוב נורדאו, ליד הים, סמוך לגן העצמאות בתל אביב. כשהייתי בן 5, עברנו דירה, לרחוב מרים החשמונאית, שם ילדיי, רעות ועמית גרים כיום. עברנו לשם מאחר ועד אז לא הייתה לנו דירה משלנו. מצבנו הכלכלי היה כשל כולם – בזמנו, אנשים היו מאוד דומים זה לזה, כולם חיו בצניעות.

במשפחתנו היו ארבע נפשות: אמי, אבי, אחי ואני. לאמי קראו אינגה ולאבא שלי קראו יואכים. במשך היום הורי עבדו ואחר הצהריים היו בבית. אהבנו לטייל יחד ובדרך כלל עשינו גם פיקניק. לאחי קראו אמנון. היינו מבלים המון יחדיו. נסענו הרבה יחד באופניים, בכל הארץ. אני זוכר חוויה נחמדה מאוד עם משפחתי, כשנסענו לחו"ל בתקופה שאנשים לא נסעו עוד לחו"ל. נסענו באונייה, כי בתקופה זו עדיין לא היו מטוסים. את הארוחות והחגים היינו חוגגים לבד, מאחר ומשפחתי המורחבת נספתה בשואה. הייתי עצוב מאוד בגלל זה. כשליוויתי את חברתי לסבתא שלה, והיא עלתה לדירתה בעודי נשאר למטה, חשתי קנאה רבה כלפיה. אני זוכר שפעם אפילו בכיתי.

מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לנו חתולה בבית, קראו לה מיצי (תמיד קראנו לחתולים מיצי) והיא הייתה עד כדי כך חכמה, שהיא הייתה פותחת דלתות. היא הייתה קופצת על הידית ופותחת את הדלת. אמא שלי הייתה מראה לחברים שלי אותה. כיצד הייתה עושה זאת? היא הייתה נכנסת למטבח, סוגרת את הדלת, פותחת וסוגרת את דלת המקרר וכשהחתולה שמעה את טריקת דלת המקרר, היא הייתה קופצת על הידית של הדלת ופותחת אותה.

הייתי תלמיד ממוצע. לא אהבתי ללמוד במיוחד, אהבתי יותר לשחק בכדור. הייתי בנבחרת כדורסל ולא הייתי אומר שהייתי משקיען בלימודים. בכיתה אחת היו 40 תלמידים ומעלה. היינו בקשרים די טובים עם המורים, אבל תמיד כיבדנו אותם, גם בבית הספר העממי, אבל בעיקר בתיכון שבו למדתי, שם המורים היו ממש חברים שלנו ותמיד כינינו אותם בשמם הפרטי ולא בשם "המורה". המורה האהוב עלי היה המחנך שלי בתיכון, ישעיהו גולדפלד, שהיה איש אשכולות וידע שפות רבות. הוא היה אינטלקטואל, שתמיד היה כיף לדבר איתו על התרבות המערבית ועל תרבות אירופה. אהבתי ללמוד בעיקר שפות. זה עניין אותי ואני חושב שהייתה לכך השפעה מהבית. עכשיו אני יודע לדבר בעברית, אנגלית, גרמנית, ערבית וקצת איטלקית וצרפתית.

את רוב חברי הכרתי בבית הספר ובתנועת הנוער. בזמני לא היו מועדונים, או מתנסים, לכן מצאנו תעסוקות אחרות כמו נסיעה באופניים והליכה לים. אהבנו לשבת יחד ולהאזין לדבר חדש שהגיע לעולם וקראו לזה "רדיו טרנזיסטור". ישבנו מסביב לרדיו והקשבנו לשידורים. מאחר ואבות חבריי עבדו בנמל תל אביב, מדי פעם הצטרפנו אליהם, ואיתם הפלגנו עד לאוניות בלב ים. הספינה שבה נסענו, הייתה מובילה סחורות מהאוניות הגדולות שעוגנות בלב ים לנמל תל אביב. בנוסף, אהבנו מאוד לשחק במשחקים, אבל המשחקים של פעם והיום שונים מאוד. אנחנו שיחקנו בשבע אבנים, בסטנגה, שזה סוג של מיני כדורגל אחד על אחד. בדרך כלל שיחקנו אותו בכביש. שיחקנו גם דודס, שזה סוג של משחק הקפות, בו קבוצה אחת צריכה להעיף מקל קטן למרחקים, והקבוצה השנייה הייתה חייבת להחזיר אותו למקום שממנו הוא נורה ושמו היה הבית. עוד משחק, הוא כמובן גוגואים, כמו כולם, בתקופת המשמשים. אני אהבתי מאוד לאכול משמשים, אבל קנינו את המשמשים בעיקר בשביל החרצנים, או גוגואים – בשפה היום – יומית, כדי שיהיו לנו כמה שיותר.

הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד בתל אביב. בפעולות דנו על כל מיני דברים שהיו אז באוויר העולם, על דברים שקורים ביום-יום, על נושא השיתוף, האחווה ונושא הקיבוצים. זכורה לי הפעולה שהייתה לפני שיצאנו למחנה עבודה והיה לנו דיון אם הבנים והבנות ישנו באותו אולם, או שיופרדו לשני אולמות (מתוך פרטיות ולא מתוך אספקט דתי כמובן). המדריכה שלנו הייתה צביה פרס, ביתו של שמעון פרס.

אחד הדברים שאני זוכר במיוחד שכשגדלנו בתל אביב, כשעוד לא היו כבישים, הוא שבחורף היינו בונים רפסודות ונוסעים בשלוליות הגדולות, בין הבתים. רפסודה בונים מחביות ועצים. אהבנו לעמוד על הרפסודה ולשוט, זה היה כיף לא נורמלי. תמיד נפלנו מהרפסודה והיינו באים הביתה, מלאים בוץ ולכלוך מהמים. מדי פעם שטנו למכולת, שהייתה אז ברחוב אבן גבירול, רחוב שהיום הפך לרחב ועמוס מאוד. אני גם זוכר, שבשנים מאוחרות יותר, פתחו בישראל את חנות הסופר-מרקט הראשונה בישראל וכל בעלי המכולות התנגדו לכך. הם ארגנו הפגנה גדולה מאוד, באו ביום הפתיחה של הסופר מרקט, ברחוב בן יהודה ונפצו את החלון של החנות. היום חנויות גדולות כמו זו שנפתחה אז, נראות לנו כדבר סטנדרטי בכל מדינה בעולם.

בשעות הפנאי רכבתי הרבה מאוד על אופניים וכמובן, משחק כדורסל. המון, המון, המון כדורסל. לא קראתי הרבה ספרים ואז עוד לא הייתה טלוויזיה, אבל אהבתי מאד לשמוע המון מוסיקה.

את תל אביב עזבתי בגיל 32, בעקבות הנישואים ובעקבות מקומות העבודה."

נמל תל אביב

הזוית האישית

אנו מאחלים אחד לשני, שנמשיך לחיות עוד שנים רבות ביחד, ושלעולם לא נפסיק לשמוח בחלקנו.