מאגר סיפורי מורשת

סבא בוריס דובין נולד במחצית הראשונה של המאה ה-20. בשנת 1940.

לאחר שנה פרצה מלחמת העולם השנייה וכך השתבשה ילדותו. אבא שלו הלך להילחם במלחמה בחזית ואמא שלו נותרה לבד עם שלושה ילדים.

סבא מספר:

הייתי תינוק יונק כשאבא הלך למלחמה, וכך החלו הקשיים – רעב, הכל היה חסר… על אף שבאקו הייתה נמצאת בעורף והגרמנים לא הגיעו לשם, עדיין היה קשה. חילקו מזון לפי תלושים. היה מעט אוכל וכל הזמן הייתי רעב. כך גדלו כל הילדים – היינו רעבים, תפסנו ציפורים בחוץ, טיגנו אותם ואכלנו. הלכנו לשוק וגנבנו תפוחי אדמה, טיפסנו על גגות וגנבנו יונים משובך. לו היו תופסים אותנו גונבים יונים, היו הורגים אותנו. גנבנו פירות מהעצים של השכנים, גנבנו ענבים מכרמים. היה זה בשנות ה-40-50, אחר כך ביטלו את התלושים.

כשהייתי בן חמש, הדוד שלי חזר מהמלחמה. הוא שרד את המלחמה. הוא מאוד ריחם עליי כי הייתי יתום, אבא שלי נהרג ואימא שלי נותרה לבד עם 3 ילדים. באותו הזמן היה גרעון גדול בצעצועים לילדים כי כל התעשייה עבדה עבור כלי מלחמה. שיחקנו במה שבא ליד.

הדוד שלי קנה לי תלת אופן, זה היה משהו בלתי רגיל באותו זמן ומשהו שאין להשיג. הייתי בן חמש. הייתה זאת שנת 45. כל הילדים רצו לשחק בתלת האופן. באותה התקופה לא היה אספלט והדרכים לא היו מתאימות לרכיבה על אופניים. אמרתי לאמא שאני רוצה לרכוב בחוץ. יצאתי החוצה עם האופניים וכל הילדים רצו גם. כולם ביקשו ונתתי להם לרכוב. הילדים רכבו ושברו את האופניים. הבאתי הבייתה חלקים של האופניים ובכיתי בכי תמרורים. היה לי ממש רע, אפילו לא הספקתי לרכוב עליהם.

הזוית האישית

בר שיינקר: היה לי מאוד עצוב לשמוע את הסיפור, כי הבנתי מה עבר על סבא שלי לאורך השנים ונקשרת אליו. היה לי נחמד ללמוד עליו עוד המון דברים שלא יצא לי ללמוד בעבר.