מאגר סיפורי מורשת

ילדותי ועליתי לארץ, התלאות שעברנו וההפנמה שהייתה בדרך:

שמי בינה, נולדתי בשנת 1945 בעיר טריפולי שבלוב להורי הצעירים עם אחיי ואחיותי. המשפחה המורחבת הייתה מסביבנו. זו השנה שבה הסתיימה המלחמה,  אבל עדיין הייתה עוינות מצד הערבים. היהודים פחדו לצאת לרחובות. מדי פעם שמענו שנרצח יהודי לכן הדחיפות לעלות לארץ הייתה חשובה מאוד. אבי שלום ביקש מאמא ליאורה "בואי ניסע שבועיים כתיירים לארץ ישראל". בעצם, בליבו החליט כבר לעלות ופחד מתשובה שלילית מצד אמי.

אני התינוקת

בשנת 1949, כשהגענו לארץ היו שני צריפים – אחד לתיירים ואחד לעולים, וברגע שירדנו מהאנייה היינו צריכים להחליט לאן נכנס, אבא שאל את אמא מה את חושבת ומה את רוצה?

היא ענתה "תחליט אתה", כמובן הוא בחר בעלייה. הגענו לאור יהודה פלשנו לבית ערבי ללא דלתות, שועלים שהסתובבו ברחובות ובלילות יללו, מאוד פחדנו. היה מעט אוכל, שתייה, בגדים ונעליים אבל האהבה והרצון לעלות לארץ גברו על כל הקשיים.

תקופת הצנע

היתה תקופת צנע בארץ, למזלנו סבתא שלי קלימה וסבא עמוס שגרו באיטליה, שלחנו לנו אוכל, חלב, בגדים, ערמונים שמאוד אהבנו. את המזון שלנו קיבלנו בתלושים. הכוונה שלכל נפש במשפחה היה מגיע משקל מסויים של כל מוצר, כגון ביצה אחת לכל נפש בשבוע, שמן כוס אחת לחודש בשר 100 גרם לחודש וכוס סוכר אחת לשבוע… ועם זה היינו חייבים להסתדר. פירות וירקות כמעט שלא אכלנו.

באחד הלילות, בגלל שלא היו דלתות בבית והייתה מגפת עכברים, אפילו כשאכלנו ראיתי עכברים בתוך הצלחות. אחת מאחיותי ננשכה בראשה על ידי עכבר, ולאחות אחרת השתחל עכבר במכפלת של השמלה.

לימודים

בתי ספר עדיין לא הוקמו, כיתה א' לא היתה, אז ארגנו לנו מתחת לעצים כיסאות, ושם למדנו קצת עברית, חשבון תורה…. לא היו מחברות וכלי כתיבה הכל צריך לזכור.

תחבורה לא הייתה. היינו צריכים להגיע לכביש הראשי מרחק של 4 ק"מ ברגל בכדי לקחת את האוטובוס. בימי החורף היו שיטפונות חזקים מאד שהעיפו לנו את האוהלים עם הרוח בגשמים. את הבגדים העברנו מאחות לאחות ומאח לאח, נעליים היה רק זוג אחד ואם הזמן שגדלנו גם כף רגלנו גדלה אז פשוט חותכים את החלק העליון של הנעל כדי שהבהונות יוכלו לצאת ושהנעל תהיה נוחה.

עבודה

היה קושי רב במציאת מקומות עבודה, הפרנסה הייתה מאוד קשה. אבי נסע לאשקלון ולמגדל העמק עבד מהבוקר ועד הלילה בכדי לפרנס את המשפחה. אמי הייתה עקרת בית, עובדת בבית, מכבסת, טוחנת קפה, מרסקת עגבניות לרוטב. אבל גם זה לא ממש הספיק ועם הקושי שחווינו, היינו מאושרים ושמחים בחלקנו.

בתקופתי, החליטו ההורים שלא לאשר לנו הבנות להתגייס לצבא ולכן עזרנו בעיקר במטלות הבית.  אנחנו שמונה ילדים והעבודה בבית הייתה רבה. בערבים נפגשנו עם חברים אך לא סיפרנו להורים מכיוון שחששנו שתשובתם תהיה "לא".

חגים

בערב הפסח אבי הוציא את הדלתות בחדרי הבית ובנה שולחן קטן ונמוך ובו ישבנו מסובין עם כריות  ושמיכות וזה זכור לי כחוויה מהנה. ביום האחרון של פסח היו נוהגים לפנק את הילדים ולבנות להם מטבח מיני ושההורים יבשלו להם הכל בקטן בכלים מינים ואוכל מיני כגון קציצות של פחות מ-20 גרם עוגיות ושניצלונים.

כל שנה בחג פורים התחפשתי לערביה מבגד שהיה לסבתי. היות ולא היו לנו חיי חברה ולא היו מקומות בילוי, כל ערב סבתי כינסה את כל אחי ואחיותי והייתה מקריאה לנו סיפורי אלף לילה ולילה.

בחג השבועות היה נהוג לשפוך מים על אנשים. באחד ימי שבועות תקפה אותנו חבורת ילדים שרצתה לשפוך עלינו דליים של מים ולאבי היה סיפולוקס והוא רץ אחריהם איתו. כיוון שזה נוזל מאוד חזק ותוסס. אז הם רצו וברחו ויותר לא חזרו. הבת מצווה שלי הגיעה והורי ניסו לקנות לי בגדים יפים וזולים כי לא היה כסף, בסוף הם מצאו. הייתי מאוד מרוצה, הלכתי איתם ויום אחד החלקתי בבוץ בבור גדול מאוד. פחדתי לחזור הביתה כי ידעתי שהורי יכעסו עליי כי הם מאוד התאמצו.

משחקים

ניסינו להיות מאד יצירתיים עם משחקי הילדות, אנחנו הבנות (אחיותי) רצינו בובות אבל לא היה אז לקחנו מגבת, קיפלנו, גלגלנו והפכנו את החלק התחתון וכך יצרנו אשליה של בובה. בנוסף, שחקנו קלאס, 5 אבנים, חיי שרה ותופסת.

לא היה לי ולהורי שום פחד וחשש. בשלוש לפנות בוקר אני ואחיותי היינו הולכת לשדה כדי לקטוף סברסים לארוחת הבוקר שלנו. הסברסים של פעם היו מלאי קוצים וישבנו כמה שעות כדי לפרוק אותם מי הפרי שנוכל לאכול.

אני כיום

בגיל 20 נישאתי למי שהיום בעלי, שלום מסיקה. בהיותי בת 21 ילדתי את בתי הראשונה. כיום יש לי ארבע בנות ושמונה נכדים.

ביום חתונתנו

המשפחה שלי

הזוית האישית

סבתא בינה: כשאלה נכדתי ביקשה ממני להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, מיד הסכמתי. זאת הייתה הזדמנות לשתף את אלה בקשיים שעברנו עם עלייתנו לארץ. אנחנו הדור שחווה תקופה של צנע, תקופה שבה לא היה לנו לחם, חשמל ומים בבית וזכינו לראות את הקידמה והשפע, התפתחות טכנולוגית והכי חשוב יש לנו מדינה, בית! היה לי מאוד נעים ומרגש לבלות זמן עם אלה נכדתי. תודה רבה שזכיתי לקחת חלק בפרויקט המקסים.

אלה: שחיה מורתי סיפרה לנו על תכנית זו, מאוד התרשמתי. אני חושבת שלדעת מה הדור שהקים לנו מדינה חווה זה מאוד מעניין.

סבתא יקרה, בהתחלה שרק התחלנו את מפגשי התכנית וסיפרת לי את סיפורי ילדותייך מאוד התענינתי ושמחתי לשמוע על משפחתי המורחבת, למדתי המון בזכותך. אני חושבת שהתכנית הזאת קירבה בינינו וזכיתי להכיר אותך יותר לעומק. כל פעם שנפגשנו וסיפרת לי התרגשתי מאוד והתגאתי בך. אני שמחה שלקחנו חלק בתכנית המדהימה הזאת!