מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בבגדאד שבעיראק בשנת 1926 בסביבה יהודית. להורי נולדו שלושה בנים ושתי בנות. אני הייתי הילד הרביעי במשפחה. בביתי דיברו ערבית. אמא הייתה עקרת בית ואבא עסק במסחר. הייתה לו חנות קטנה במכירת בדים ומזה התפרנסנו. 

 

היהודים היוו רק אחוז קטן מתושבי העיר, אולם התפקידים הבכירים שבהם כיהנו נתנו לעיר אופי קצת יהודי, ומתיאור זה ניתן להבין את השפעתם של יהודי עיראק על המדינה עצמה.  כמו כל יהודי עיראק היינו מסורתיים (לא היו אצלנו חרדים). שמרנו שבת וחגים. פעם קניתי בטעות לחמנייה בפסח והבאתי אותה הביתה. מה שעשו לי בבית… לא ידעתי איך לקבור את עצמי מבושה, ואיך להיפטר מהלחמנייה הזו. בפח בבית לא יכולתי לשים אותה, לזרוק דרך החלון גם לא נעים, והכי חשוב – לא לפגוע ברשות ההורים ולכבד אותם. בפורים הילדים התחפשו, בל"ג בעומר עשו מדורה ושרפו בובה בדמות "המן הרשע". ביום כיפור כולם צמו, כולל כל הילדים מגיל בר מצווה. רוב היום שהינו בבית הכנסת. רק חולים ותינוקות לא צמו. המשפחה שלי הייתה דתית ואבי היה מתפלל שלוש פעמים ביום. הוא היה גם שליח ציבור וארגן את התפילות בבית הכנסת. לאחר מסיבת בר המצווה שלי הנחתי תפילין במשך שנה שלמה.

 

נהר החידקל חוצה את העיר בגדאד לשניים, ואני זוכר שמתנת בר המצווה שלי היה רישום לבית הספר לשחייה. היינו חוצים את הנהר בשחייה יום יום. בהמשך, כשבגרתי, הצטרפתי לתנועת הנוער הקומוניסטי וזרקתי מעצמי את כל מנהגי היהדות. אבי הבין שאני מאמין באידיאולוגיה זו, וקיבל אותי כך. 

 

עם עליית היטלר לשלטון החלה התסיסה נגד היהודים. כאשר ניסיתי להתקבל לבי"ס התיכון הציבורי נדחיתי בגלל היותי יהודי. נאלצתי ללמוד בתיכון יהודי שהיה רחוק מאוד מביתי.

 

בשנות מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) שימשה עיראק כעורף לצבאות שלחמו בגרמניה. בתחילת המלחמה היה קיצוב בחלוקת מזון, אך המצב השתנה לטובה. המסחר פרח ואנשים רבים התעשרו. פה ושם צצו אפילו בתי פאר בקרב שכונות יהודיות.  חשוב לציין כי המלחמה האכזרית שהשתוללה באירופה דווקא היטיבה עם יהודי עיראק, מכיוון שמיקומה הגאוגרפי של עיראק היווה צומת דרכים חשוב לאספקה שזרמה לצבאות הלוחמים באירופה.

  

בפרעות ב- 1942 יותר ממאה יהודים נהרגו ומאות נפצעו. גם את הבית שלנו התקיפו הפורעים ובזזו מכל הבא ליד. אמא שלי ברחה עם שני ילדיה הקטנים (אני ואחי) דרך הגג לבית ערבי שכן. בבית זה עמד בעל הבית הערבי ובגופו מנע מהפורעים להגיע אלינו. אבא שלי נתפס בבית ונדקר בסכין, אך בהמשך הצליח להתאושש ויצא מכלל סכנה. 

 

בהמשך אבא שיקם את ההריסות וריהט את הבית. חלק גדול מהנוער היהודי (בעיקר תלמידי התיכון) נטה בדעותיו שמאלה, והצטרף לתנועה הקומוניסטית, בה ראו אמצעי לתיקון העולם והמשטר. מהצד השני עמדו הציונים שהטיפו לעזיבת הגלות ולעלייה לארץ ישראל. כשהייתי בכיתה י' נטיתי בדעותיי לרעיון הקומוניסטי. התחלתי בקריאת ספרים רבים בנדון, בשמיעת מוסיקה קלאסית ובהרחבת ההשכלה.  כשהייתי בכיתה יא' התחיל השלטון לרדוף את הקומוניסטים. אחד מחברי היהודים נתפס, הואשם בחתירה נגד השלטון והוצא להורג. מתוך פחד, או מתוך התפקחות אגואיסטית עברתי להיות ציוני נלהב. 

 

באותו זמן באו לעיראק ולעיר בגדד חיילים יהודים מצבאות הברית: אנגלים, קנדים ופולנים. רק אז, בפעם הראשונה, שמעתי על הזוועות שהתרחשו בשואה שהתחוללה באירופה. סיפורים אלו גרמו לי להיות ציוני נלהב עוד יותר, הבנתי שעם כל האנטישמיות הגואה אין לנו מפלט אלא רק ארץ ישראל. ביקרו אותנו שליחים יהודים רבים מארץ ישראל, ביניהם היה גם אנצו סירני (שהיה בין הצנחנים הישראלים שצנחו באירופה, נתפסו והוצאו והורג).אותם שליחים החלו להקים את התנועה החלוצית בעיראק. השתלבתי בתנועה, התחלתי ללמוד עברית, התמדתי ונהייתי למדריך. מדי פעם התכנסנו בבתי החניכים לשמיעת הרצאות, ללימוד עברית וערכנו גם טיולים בחיק הטבע. בשנת 1945 סיימתי את בית הספר התיכון, הטפתי לעליה לארץ ישראל, ורציתי להוות דוגמא לחניכים. באותם שנים עזבו את עיראק צעירים בדרך בלתי חוקית. בחירוף נפש ובאומץ לב עברו דרך ירדן, סוריה ולבנון כדי להגיע לארץ. הניסיון לחצות את הגבול לסוריה נכשל.  הקבוצה, אתה ניסיתי לברוח, נתפסה וישבנו בבית הסוהר במשך חודש ימים ואח"כ הוחזרנו לבגדד.

 

בשנת 1946 עליתי ארצה בגיל 17, שוב בדרך בלתי חוקית. הגעתי לבד לארץ ישר לקיבוץ עין-חרוד. השבת הראשונה שהייתי שם זכתה לכינוי "השבת השחורה". הבריטים הגיעו לקיבוץ, חשדו כי אנו מסתירים נשק ומבצעים פעילויות בלתי חוקיות, ועל כן רצו לערוך חיפוש יסודי בכל מקום. אנחנו התנגדנו ושכבנו על הרצפה. זה לא ריגש את הבריטים, הם עלו עם הטנקים ולא היה אכפת להם אם מישהו יידרס. הבריטים תפסו כ- 100 איש (ואני בתוכם) והעבירו אותנו כשבויי מלחמה למחנה ברפיח. שם שהיינו חודש ימים שכולו רצוף בחקירות ואח"כ שוחררנו חזרה לקיבוץ. בהמשך עברתי ל"הכשרה" בגדרה ומשם התיישבנו בקיבוץ בארי (ליד עזה)  

 

החיים בקיבוץ בארי היו נעימים, אולם הוזהרנו כי במקרה של צלצול (אזעקה) עלינו להתרכז בחניה. בשעה 5.00 בבוקר התעוררנו בבהלה לשמע האזעקה וחשבנו כי האנגלים מתקיפים אותנו. די מהר הבנו כי הפעם התסריט שונה, העלו אותנו על שלוש משאיות ונסענו לכיוון הים. היינו לבושים כפועלים ותפקידנו היה לעזור להעלות מעפילים מהאניות לחוף מבטחים.(בתום מלחמת העולם השנייה הייתה עליה רבה מעיראק וגם מאירופה. לאחר המלחמה הבינו מרבית היהודים כי אין להם ארץ אחרת מלבד ישראל. המנדט הבריטי עדיין שלט בארץ ולא איפשר לאניות המעפילים לבוא לישראל).

 

סמוך לחוף עגנה אוניה בשם "שבתאי לוזינסקי" ובה 850 עולים שהגיעו מחוסרי כל מאירופה. בחסות החשיכה  הורדנו את המעפילים מהספינות והבאנו אותם לחוף. תוך כדי פעילות שלנו עבר על החוף ערבי זקן בלווית חמור. המפקדים שלנו החליטו לא לפגוע בו ואיפשרו לו לעבור, אלא שהוא הלך למפקדה הבריטית והלשין על אניית המעפילים שהגיעה זה עתה. הצבא הבריטי הגיע מיד, הקיפו אותנו ואיימו לגרש את כולם לקפריסין.

 

הבנו מייד את גודל הצרה, תדרכנו את העולים במספר מילים בסיסיות בעברית, הדרכנו אותם לומר שהם מישראל  מתל-אביב, נתניה וכו' ובאו לעבוד בקיבוץ, החלפנו את בגדיהם בבגדינו והתערבבנו ביניהם. הסתבר שהבריטים לא קנו את הסיפור והעמיסו את רובנו על משאיות במטרה לגרשנו מישראל. האמת היא שדי פחדנו כי בתקופה זו האצ"ל והלח"י התקיפו שיירות של הצבא הבריטי, וחששנו שהם יתקיפו גם את השיירה שלנו.

 

נסענו כל הלילה, כאשר המשאיות סגורות בברזנטים, ואפילו לא ידענו לאן מובילים אותנו. בנמל חיפה חיכתה לנו אניית מלחמה בריטית, העמיסו את כולנו עליה ואחרי 24 שעות של שיט בלתי ברור בים הגענו לקפריסין. שם ירדנו מהאניה ורוכזנו במחנות עולים עם עוד מאות או אלפי עולים נוספים. שוכנו באוהלים (כ- 20 איש באוהל), אך מכיוון שהייתה עונת הקיץ לא הייתה כל בעיה באוהל. בקפריסין שהייתי 33 יום שבמהלכן לימדתי עברית את העולים החדשים והדרכתי אותם לגבי התאקלמותם בארץ. 

 

מקפריסין חזרתי לקיבוץ בארי, אך שהייתי שם רק כשלושה שבועות. הקש ששבר את גב הגמל אצלי הייתה בעובדה שבאחת השבתות הגיע אלי אורח ולא נתנו לי להיות אתו כי אולצתי לעבוד בקיבוץ. הבנתי שאורח חיים כל כך קשוח ללא גמישות זה לא בשבילי, עזבתי את הקיבוץ ועברתי לתל-אביב לקרובי משפחה. חיפשתי עבודה, ודי מהר הצלחתי להשיג עבודה באמצעות שלמה הלל (שהיה ידיד משפחה, ובהמשך היה חבר כנסת) כגזבר באגודת החקלאים. משה איכילוב (על שמו קרוי היום בית החולים בת"א) שהיה חבר בוועדת העירייה מטעם איגוד החקלאיים, קיבל אותי לעבודה, ונהנתי ממשכורת מכובדת. 

 

במלחמת השחרור גויסתי (בגיל 17) ושירתתי בגולני. המשפחה שלי הגיעה בעלייה הגדולה מעיראק בשנת 1950. (כ- 100,000 יהודי עיראק הגיעו ארצה, ומיעוטם היגרו לאירופה ולארצות הברית).לאחר שחרורי הצבאי עבדתי עם אחי עובדיה במפעל תעשייה, ובהמשך השתלבתי מצוין בעבודה כאזרח עובד צה"ל. עקב ידיעתי המעולה בשפה הערבית עסקתי בעיקר בתרגומים של מסמכים שונים שהושגו על ידי השב"כ והממשל. היו לי משרדים בירושלים, בית אל ואח"כ בממשל בחברון. 

סבא עזרא ז"ל נפטר ממחלת הסרטן בח' בתמוז תשס"ח , 11 ביולי 2008.