מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיים מאת: מאיר גולן (סויסה)

נושא הסיפור: עליה וקליטה, לימודים וצבא.

 

המפגש במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" החזיר אותי אחורה לגיל של נכדי איתי (מילר) ולכן החלטתי ביחד אתו לשחזר  את קורות חיי.

א) כדי שנכדי ידע עלי דברים חדשים שלא ידע לפני כן.

ב) זו תהיה בשבילו חוויה להשוואה בינו וביני.

 

נולדתי בערב חג השבועות, ה' בסיוון של שנת תרצ"ח (04 06 1938) בכפר במחוז מרקש במרוקו, להורי דוד וחביבה (לבית קבלו) סויסה ז"ל. בהיותי בגיל ארבע שנים נפטרה אמי והמשך הטיפול בי ובאחותי הבכורה אסתר ואחותי הקטנה ממני רוחמה, נפל על סבי וסבתי מצד אמי וכמובן גם על אבי שבינתיים התחתן והקים משפחה ענפה ב"ה.

 

תנאי החינוך, הלימוד והמחיה היו קשים, גם בגלל מלחמת העולם השנייה וגם בגלל הרדיפות הן מצד משטר "וישי" של הצרפתים ששלטו במרוקו. הם שיתפו פעולה עם הנאצים והן מצד המוסלמים שעדיין אומנם עדיין לא קיבלו עצמאותם אך הם התנכלו ליהודים.

 

בינתיים אחותי הגדולה אסתר התחתנה בגיל מאד צעיר (בת 12) למשפחת אבוחצירה. משפחתי, אבי, אמי החורגת חביבה לבית מלכא ואחותי הבחורה מאמי החורגת פרחה ואני עברנו לגור בעיר הגדולה קזבלנקה זה היה בסמוך ללידתה של פרחה. אני אז הייתי כבן עשר שנים (שנת תש"ח).

 

אחרי התלבטויות לגבי המשך חינוכי, הורי החליטו לשלוח אותי ללמוד בבית ספר יהודי "אוצר התורה". שם שפת הלימוד הייתה בעיקר עברית ולימודי קודש. חלק משעות היום למדנו צרפתית ולימודי חול. זה היה בית ספר שקלט בעיקר אוכלוסייה של מיעוטי יכולת. בית הספר הוחזק על ידי נדבנים מעשירי מרוקו ומהג'וינט האמריקאי. קבלנו כמעט הכל בחינם, כולל ספרים, לימודים , אוכל וגם עלות בר המצווה שלי, כולל ביגוד ודמי כיס.

 

עם קום המדינה (בשנת תש"ח), החלו שליחים מא"י להגיע למרוקו לספר על החיים בארץ ישראל ולעניין את היהודים בעליה לארץ. בשנת תשט"ו (1955) עלינו מהנמל בקאזאבלנקה על אוניה שהפליגה לנמל מרסיי בצרפת, ישר למחנה עולים "גראנד ארנס",le camp du grand arenas .

 

זה היה מחנה מעבר שנבנה במיוחד לקליטת יהדות מרוקו בעיקר,והכשרתם לקליטה בארץ וגם נתן שהות לסוכנות היהודית ולעוסקים בנושא להכשיר ישובים חדשים עבור העולים החדשים. כעבור כשלושה חודשים בצרפת, בהם גם עזרתי לאנשי העליה לתקשר עם העולים שלא הבינו עברית, הפלגנו שוב באוניה מנמל מרסיי לנמל חיפה. כשהתקרבנו לעיר חיפה, זה היה בלילה של יום ששי, ראינו מרחוק את אורו עיר הכרמל וההתרגשות הייתה גדולה עבורי. נזכרתי בפסוק " וככרמל בים יבוא" (ירמיהו מ"ו,י"ח) .

 

עם הירידה מהאוניה, חיכו לנו משאיות ללא מושבים ואנשי הסוכנות כיוונו את האנשים למקומות שונים בארץ , לפי קריטריונים שהם בחרו. תושבי כפרים שלמים מהרי האטלס שלחו ליישובי ספר בצפון ובדרום ורק מעטים , בעלי מזל ובעלי אמצעים, זכו להיקלט בעיירות פיתוח או בערים גדולות.

 

משפחתי נשלחה למעברה בצפת. הגענו לשם עם בוקר יום ששי, ציידו אותנו בכלי מטבח מינימליים ,כמה ככרות לחם שחור נרות לתאורת הצריף , וכמה מטות ברזל ושמיכות (של הסוכנות) .והעיקר מקום המגורים המשפחתי, צריף אחד מפח, מלבני שאורכו כארבעה מטר ורוחבו שלושה מטר, זה היה לשבע נפשות. ללא מים ללא חשמל וללא שירותים, אלה היו ציבוריים משותפים לכל דיירי המעברה. איכשהו עברנו את ליל השבת . אחרי הקידוש אכלנו ארוחת חול שכללה סרדינים וככר לחם שחור והתארגנו ללינת לילה על מזרני קש, מיטות ברזל ו"שמיכות סוכנות", לפני שהנר יכבה.

 

למחרת בבקר קמתי מוקדם לתפילת שחרית של שבת ראשונה בארץ הקודש ומה רבה הייתה אכזבתי כשראית אנשים, במקום לנהור לבתי הכנסת, הם נוהרים למגרש כדור רגל, מי ברגל ומי ברכב וחלקם סיגריות בוערות תקועות בפיהם ומעלים קטורת לשמים. אני שבאתי ממשפחה דתית, למדתי במוסדות יהודיים דתיים שומרי תורה ומצוות ועליתי ארצה ממניעים ציוניים דתיים, נדהמתי לראות שבארץ הקודש, בעיר הקודש צפת, עיר המקובלים, מחללים שבת בפרהסיה.

 

שהייתנו בצפת הייתה קצרה, רק מספר שבועות. לא התרגלנו לתנאי המגורים ולא לתנאי המחיה. משם עברנו להתגורר אצל קרובי משפחה  במושב סמוך, מושב אליפלט. יותר מאוחר אף נקלטנו כחברים במושב. אך גם שם התנאים היו קשים והפרנסה לא הייתה בשפע ולכן עברנו למושב יותר מבוסס ויותר במרכז, מושב חצב, שגם שם היו לנו קרובי משפחה. במושב חצב מצא אבי ומשפחתו את מקומם, הם התאקלמו חברתית, אבי עסק גם בחקלאות וגם במקצועו, בנגרות ואחי בבית הספר הממלכתי המקומי. באשר לי, מאחר ועוד במרוקו למדתי במוסד דתי וידעתי עברית, שלחני אבי ללמוד בישיבה, ישיבת "תפארת ישראל " בהדר הכרמל בחיפה.

  

לימים, אחרי כעשר שנים לעלייתנו ארצה, עברו הורי לחיפה בעקבות קרובי משפחה. למדתי בישיבה חמש שנים, אשר בחלק מהם הייתי גם מדריך בשכר ותוך כדי לימודי הישיבה השלמתי את השכלתי התיכונית. משם עברתי ללמוד בסמינר למורים ב "גבעת ושינגטון" ליד מגורי משפחתי בחצב וזאת לאחר שקבלתי דחיה מצה"ל בגלל מחסור במורים לעברית וללמודי הקודש באותה תקופה של עליה  חיל השריון והמונית.

 

לאחר לימודי הסמינר, עברתי הכשרה צבאית  מאומצת, תחילה טירונות ולאחר מכן התמחות בחיל השריון. שובצתי ביחידה קרבית בפלוגת חרמ"ש במסגרת גדוד שריון מחטיבת השריון 37 " עוצבת ראם "ובמסגרתה לחמתי שלוש מלחמות: ששת הימים, יום הכיפורים ושלום הגליל. אחרי גמר שירותי הצבאי, שובצתי לעבודה בהוראה בישוב הספר בעיירת שלומי שבגליל המערבי. תוך כדי עבודתי החינוכית הפורמליתוהבלתי פורמלית, התחתנתי עם מורה שגם היא נשלחה מאזור השרון לעבוד בישוב הספר, מושב עמקא, ציפורה לבית אלתרמן לאחר החתונה החלטנו לעברת את שם המשפחה לגולן, מיד עם גמר מלחמת ששת הימים, ביולי 1967 בתום מלחמת ששת הימים בה נלחמתי ברמת הגולן.

 

אשתי ואני המשכנו לעבוד בהוראה, גרנו בנהריה, שם נולדו ילדינו: אביבית הבכורה, שרית הבת האמצעי  אמו של איתי נכדי שלמענו כותב אני את קורות חיים אלה ובן הזקונים שי נ"י. תוך כדי העבודה גם אשתי וגם אני למדנו לימודים אקדמאים לתואר ראשון וגם לשני. ילינו כולם המשיכו ב"ה בדרכנו וכולם אקדמאים, הקימו בתים נאמנים בישראל, הולידו את נכדינו המקסימים והחכמים ואנחנו מצפים בקרוב לנין או הנינה הראשונים אכי"ר.

 

בתור זוג גמלאים, אנו מקדישים את רוב זמנינו ליהנות מהנכדים והנכדות, שמחים ומאושרים ורווים נחת מילדינו ומנכדינו. ומשאלתנו האחרונה, שהשם ייתן לנו בריאות וכוח שנוכל להמשיך לטפל ולעזור לילדים ולנכדים  ונזכה לראות בנים, בנים ובני בנים  עוסקים בתורה ובעבודה" אכי"ר.

 

"חָצָב הוא מושב עובדים באזור השפלה, אשר נוסד בספטמבר 1949, ברובו על ידי עולים מטריפולי (לוב), ונקרא בראשיתו "מסמיה החדשה". המושב הוקם על שטח של 5,500 דונם של אדמות מסמיה‏. לכל מתיישב ניתנו 30 דונם וכן נבנו לולים ורפת לשישים ראש בקר.רוב תושבי חצב מתפרנסים בעיקר מגידולים חקלאיים (פירות, ירקות, פטם)".

 תשע"ו