מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תינוקת בהחלפה

מאור וסבתא זהבה
סבתא זהבה בילדותה
קורות חיי סבתי כפי שסיפרה לי

אני זהבה יעקובי לבית משפחת כהן. אימא לבן ובת (מור ונטלי). אני סבתא גאה לנכדי הבכור מאור ונכדותיי אחיותיו התאומות הזהות ספיר ונופר ועוד נכד קטן זהוב תלתלים וכחול עיניים ששמו מתן.

פרשתי בדרוג ניהולי פרישה מוקדמת מעבודה בבנק דיסקונט, לאחר כמעט ארבעה עשורים, וכיום אני מנהלת מועדון גמלאים בראשון לציון (מקום מגוריי) ומלאת סיפוק מעבודתי. הוריי עלו מתימן עם משפחותיהם, ממש עם קום המדינה. ושוכנו עם משפחותיהם באוהלים. מאחר והורי היו בגיל בני נוער- הם שובצו לחינוך בקיבוצים. זו היתה מהפיכה תרבותית בחייהם, מפני שאורח החיים של משפחתם היה דתי, ונשים לא למדו בתימן.

נולדתי ב- 3.6.58 בבית חולים דג'אני (צהלון) ביפו, לאמי ברכה כהן. באותו יום ובאותה שעה ובאותו בית חולים, שתי נשים בשם ברכה כהן ילדו, כל אחת מהן, תינוקת בריאה וחמודה. כאשר האחות הביאה לאימי את התינוקת להנקה, הופתעה אימי התימניה, ושמחה לראות שנולדה לה תינוקת עם שיער בהיר ועיניים בהירות. בסבב ההנקה הבא, היא קיבלה לידיה תינוקת עם עיניים חומות ושיער כהה. וכך הסיפור חזר על עצמו כמה ימים. אימי שאלה את האחות – איך יכול להיות שהתינוקת משנה את צבעיה כל פעם?

באותה תקופה, לא היו אמצעים לבדיקה גנטית, ונדרש בירור מאוד מעמיק כדי להחזיר אותי לאמי האמיתית.

ומי יודע – אולי אני אינני אני – אז מי אני בכלל?

תמונה 1
תמונה 2
תמונה 3

 

הילדות בשכונה בחולון

גרנו בבית פרטי ברחוב הס בחולון. מאחורי הבית הייתה לנו גינה גדולה ובה לול תרנגולות, שובך יונים ועצי פרי. אני אהבתי להסתכל מחלון חדרי על היונים שהיו משחקות ומתעופפות בגרגור נעים. לא היינו קונים בשר באטליז: אימא שלי (סבתא ברכה) הייתה מטפלת בתרנגולות שלנו ומדי פעם היינו לוקחים תרנגולת ונוסעים איתה לקצה אחר של חולון ושם היה שוחט מיוחד. אני זוכרת שבימי שישי היו דגי קרפיון שוחים להם באמבטיה שלנו ואחר כך אמא שלי הייתה מכינה אותם כמאכל לשבת. כל בוקר היו מול פתח הבית בקבוקי חלב מזכוכית שהיה להם מכסה דקיק מאלומיוניום מי שהביא את הבקבוקים היה החלבן של השכונה. אני חיכיתי תמיד לפתוח את בקבוק החלב בגלל שכבת שמנת טעימה שהצטברה בו למעלה (יאמי). פעם בשבוע היינו שומעים מהרחוב צלצול של פעמון חזק וקריאות:נפט, נפט,נפט!!! ואז אימי הייתה ממהרת לצאת מהבית עם ג'ריקן אל מוכר הנפט שהיה עומד עם עגלה ועליה דוד גדול עם ברז. מוכר הנפט היה פותח את הברז ושופך את הנפט לתוך משפך גדול שהקצה שלו בתוך הג'ריקן שאימא הביאה. בעזרת הנפט הדליקו פתיליות לבישול ותנורים לחימום. אהבתי את הריח של הנפט.

מסביב לבית שלי היו שדות, מדי פעם היו מגיעים בדווים לרעות עם הכבשים שלהם ואני אהבתי להסתובב ביניהם. בקיץ היינו שומעים את הקריאות של מוכר האבטיחים שהיה מגיע עם עגלה רתומה לסוס ועליה ערימות של אבטיחים. אבא שלי אהב מאוד אבטיחים, הוא היה עוצר את מוכר האבטיחים, היה מבקש ממנו שיחתוך לו פלח מאבטיח, ואם הטעימה הזו מצאה חן בעיניו, והאבטיח היה אדום ומתוק – אבא שלי היה קונה את כל האבטיחים שעל העגלה, ושם את האבטיחים מתחת למיטות שלנו וככה כל הקיץ היינו מתמלאים מאבטיחים…

בהתחלה לא היה לנו מקרר אלא היה ארגז גדול במרפסת ובתוכו היה בלוק קרח. פעם בשבוע הייתי נוסעת עם אבא שלי(שלום) לבית חרושת לקרח בחולון ושם היו מעמיסים בלוק של קרח עטוף בשק יוטה על העגלה של האופניים של אבא שלי (היו לו אופניים שמאחורה הייתה מחוברת עגלה עם ספסלים וכך היינו נוסעים לטיולים כל המשפחה).

אהבתי את אווירת החופש שהייתה בילדותי: אנחנו ילדי השכונה היינו משחקים ברחוב ללא חשש כי כמעט ולא היו מכוניות. היינו מציירים על הכביש עם אבן גיר צורה של בובה. השתמשנו באבן חלקה, היינו קופצים ומזיזים את האבן לכל מיני חלקים מצוירים של הבובה (קראנו לזה "קלאס בובה"). שיחקנו משחקי קפיצה בחבל וקפיצות על גומי מתוח בין שני ילדים, משחקי תופסת, מחבואים מאחורי עצים ומאחורי חורבות של בתים ערבים ובין הדיונות בשדות שמסביב. בעזרת חרצני מישמשים שיחקנו את משחק ה"גוגואים" – צלפנו בעזרת ה"גוגו" על ערימת גוגואים שהייתה בגומה, במטרה להקפיץ החוצה כמה שיותר גוגואים. הילדות הייתה מלווה במחסור: קנו לנו נעליים ובגדים רק פעמיים בשנה – בראש השנה ופסח. אנחנו לא הרגשנו את המחסור. החופש והפתיחות שהייתה בין השכנים, שבכל רגע נתון אפשר להתארח אצל השכנים ולבוא ולטעום ממה שהתבשל אצלם בסירים- זה עושר אמיתי. חברי ילדות הם חברים שמלווים אותך כל החיים בזכרונות. המזל שלי, שיש לי עד היום קשר חם של 60 שנה עם חברתי דינה שהיינו יחד בפעוטון (הייתה לי הזכות גם להיות עורכת טקס הנישואין שלה כשנישאה בשנית) ועוד שלוש חברות (דינה השנייה, נורית וחווה) מבית הספר היסודי והתיכון. כולנו כבר סבתות לנכדים, אבל במפגשים בינינו- אנחנו ילדות. אנחנו לא זוכרים ימים – אנחנו זוכרים רגעים, וכל הרגעים של זיכרונות ילדות שהם חלק בלתי נפרד ממני, הם אלה שיצרו את זהותי.

אלה הרגעים שממלאים אותי במגוון רגשות של געגוע, עצב ואושר.

האדם הוא תבנית נוף ילדותו.

סרטון סיכום שנת פעילות

הזוית האישית

סבתא זהבה: היה קסם מיוחד במפגשים שלי עם נכדי הבכור מאור,הרגשתי שיש התעניינות אמיתית שלו לשמוע על עבר שקשור לשורשי משפחתו. במפגשים צחקנו והתרגשנו. זו הייתה מתנה אמיתית.

מאור: תמיד ידעתי שיש לי סבתא שיודעת לכתוב סיפורים וכאשר סיפרו לי על תכנית זו ידעתי שזו הזדמנות להתחבר לסבתא עוד בחוויה מיוחדת. כאשר התחלנו את התכנית הביאו לכל אחד (לסבא/סבתא והנכד/הנכדה) דף שבו כל אחד מציג את המידע שיש לו על הצד השני ואז גיליתי שחסר לי מידע בנוגע לסבתא וזה מאוד סיקרן אותי, ובמהלך התכנית נפתח לי עולם חדש (ישן) בקשר לחיים של סבתא ולתקופה.

מילון

גוגו
החרצן של המשמש

ציטוטים

”"כדי להיות מאושרים, עליך לזכור מי היית לפני שהעולם אומר לך מי אתה צריך להיות"“

הקשר הרב דורי