מאגר סיפורי מורשת

תיאודור טיטו,  נולד ב- 24 בפברואר 1932, ביוגוסלביה בעיר ורשץ. משמעות השם תיאו-אל, דור-מתנה, או בעברית מתתיהו.

הוריו  מרים ובלה קראו לו על שם בנימין זאב תיאודור הרצל.

הייתה לו אחות אחת, משפחה אמידה חיה בטוב.

אביו היה בעל חנות גדולה בקהילה שמנתה 300 יהודים מכלל האוכלוסייה בעיר. סך הכול היו בה כ- 25,000 איש, העיירה לא הייתה גדולה במיוחד.

טיטו  התגורר באזור הסרבי, למד בבית ספר עממי מעורב ליהודים ולא יהודים.

טיטו  לא סבל אף פעם מאנטישמיות  מפני שלדבריו, הסרבים הם  עם נהדר. ״להגיד שהיה לי רע כיהודי, או אם סבלתי מהגויים והסביבה, אז לא. הם היו כולם החברים שלי. הסרבים זה עם נהדר.״ הוא זוכר את האווירה הנעימה והחברות הטובה.

בורשץ, היה הר בגובה של 650 מטר שבחורף היה מכוסה בשלג, הילדים היו עולים להחליק.

העלייה להר ארכה זמן רב, ואילו  ההחלקה  על הקרח בירידה ארכה מספר דקות.

המלחמה פרצה בשנת 1941, כשטיטו היה בן 9.

הפעם האחרונה בה ראה את אביו היה באפריל 1941.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ביוגוסלביה, אביו גויס לצבא היוגוסלבי, בעיר נוביסאד. כאשר האב הגיע לנוביסאד העיר הייתה תחת כיבוש הונגרי. יומיים לאחר שאביו עזב, הגסטפו הופיעו בביתם וחיפשו אותו, כיון  שידעו שהיה יהודי ציוני.

אביו היה במחנה עבודה, ובשנת 1944 הגרמנים אספו את היהודים מהונגריה ולקחו את אביו עם רבים נוספים לאושויץ. אביו  הגיע לאושוויץ במאי 1944.

ב-16 ביוני 1944, נשרף אביו במחנה הריכוז אושוויץ.

"לפני 10 שנים  מצאנו את התיעוד במוזיאון לשואה בבודאפשט ושם היו רישומים של האנשים שניספו".

בקשתו האחרונה של אביו הייתה "ומה שאני באמת זוכר או שאימא הזכירה, את המשפט האחרון שאבא אמר, אל תשכחו שאתם יהודים״

במשך המלחמה הסתתרו טיטו, אמו ואחותו בביתם, לאמא היו תעודות מזויפות.

בפרוץ  המלחמה טיטו למד בכתה ג'. לטיטו היה חבר טוב  סרבי, בן גילו בשם איוון מיטוביץ'. בביתו של איוון הייתה ספריה עשירה בה טיטו קרא. המשפחה של איוון הייתה מאוד אמידה, היו להם כרמים, יקבים, 2 מפעלים לכובעים וכימיקלים.

״אני יכול להגיד שנשארתי נורמלי לאחר ארבע שנות מלחמה בהם הסתתרתי בבית, בזכות הספרים בספריה, ובזכות איוון חברי שאצלו הייתי כל הזמן.״

חלק גדול ממשפחתו המורחבת נספה בשואה.

לאחר שהסתיימה המלחמה, כאשר טיטו היה בן 13 הוא גילה שבכל העיר כמעט ולא נשארו יהודים.

במהלך המלחמה אמו דאגה להשכלה של טיטו ושלחה אותו ואת אחותו למורים פרטיים. הם לימדו אותם תמורת אוכל שהאמא בישלה עבורם. ובשנה וחצי השלים טיטו את כל החומר החסר בלימודיו. לאחר המלחמה טיטו השלים בזמן קצר את לימודיו, המשיך עד כתה י"א  בורשץ'. סה"כ הוא למד באופן פורמלי שש שנים.

טיטו עלה ארצה עם אמו ואחותו בחודש יוני בשנת 1949.

בשנת 1948 אחרי הקמת מדינת ישראל, משה פיידה, יהודי, סגנו של המרשל טיטו שהיה ראש הפרטיזנים. סידר אשרות כדי שיהודי יוגוסלביה יוכלו לעלות לארץ.

הם עלו ארצה באנייה היוגוסלבית "רדניק" והגיעו לשער העלייה (סנט לוקס).

שער העלייה נועד לקלוט עולים, והיה מחנה עולים במערב חיפה, אשר שימש מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית, שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל.

שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס" זו הייתה התקופה שבה הגיעו אניות ממדינות שונות כגון צ'כיה, פולין ועוד.

בהתחלה המשפחה  גרה באוהל, אחר כך הם עברו לגור  בצריף.  המשפחה נשארה שם עד 1954.

אמו עברה לגור בתל אביב בדירה של חדר ומטבח. תקופה זו הייתה קשה לו ולאמו. טיטו עבד בכל עבודה מזדמנת: ניקה לולים, עבד בפרדס וסלל כבישים.

וכך הוא אומר:  ״…וגם בניתי את כביש תל אביב – נתניה, בלי טרקטורון, בלי מכונות, אלא רק אני וכפות הידיים שלי.״

ההשפלה שחש במעבר החד מתלמיד מצטיין לעובד בפרך הייתה גדולה, אך עשה זאת בשביל לשרוד, ולהרוויח דמי קיום, ולא בשביל לקנות דירה או בשביל מטרה מיוחדת כלשהי. המצב היה קשה בבית והוא עזר כלכלית לאמא שלו, שהתפרנסה מתפירה. בהתחלה הרגיש כמו עולה חדש לא רצוי במיוחד, גר בשכונה של צריפים במעברה ולא יצר קשרים חזקים עם הצברים.

העולים החדשים היו בקבוצה אחת והצברים היו בקבוצה אחרת. בצבא היחס בין הצברים לעולים החדשים היה טוב, כיון שהצבא הוא כור היתוך.  טיטו השתלב בצבא  והרגיש ישראלי.

כשהגיע לצבא, ב-6 בפברואר 1951 הציעו לו ללכת לקורס טייס. בכדי לצרף את העולים החדשים  לבית הספר לטיסה לימדו אותם עברית במשך כמה חודשים.

לאחר שנה בבי"ס לטיסה המליצו לטיטו להיות נווט. טיטו ביקש לעבור קורס חזאים, וכשסיים הפך למדריך בבית הספר לטיסה.

כאשר השתחרר מהצבא המשיך כאזרח עובד צה"ל. הוא שירת לפחות חודש במילואים כחזאי בחיל האוויר במשך 37 שנים. הדרגה הצבאית שלו הייתה רס״ר.

אמו רצתה שהוא יהיה עו"ד או רופא. אמא שלו רשמה אותו לטכניון (ללמוד הנדסה כימית) מבלי לשאול אותו. רצתה מאוד שבנה ילמד בטכניון, ומפני שלא ידעה עברית נסעה אמו לחיפה לטכניון, שם מצאה מרצה שיודע סרבית וביקשה פרטים כיצד בנה יכול להתקבל לטכניון.

טיטו לא ידע עברית ולא הייתה לו בגרות, ולמרות הכול הוא עבר את כל בחינות הקבלה בטכניון. את לימודיו בטכניון התחיל בשנת 1953 וסיים בשנת 1957.

במהלך לימודיו  עבד על מנת לממן את לימודיו.

בשנה הראשונה, עבד בחופשה במלתחות בבריכה. בחופשת הלימודים של השנה השנייה והשלישית עבד ב"מכתשים" כסטודנט.

בחופשות, כאשר היה סטודנט  הוא התגורר  בבית "היאס". בית היאס הוא מכלול מבנים שהוקם בבאר שבע בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי ארגון "היאס". המקום שימש מעון לאנשי מדע מהנדסים ומומחים שעבדו בפיתוח באר שבע והנגב. לימים הפך בית היאס למלון הראשון בעיר באר שבע, ובשנת 1965 רכשה עיריית באר שבע (בראשותו של דוד טוביהו) את הבניין, כדי שישמש לפעילותו של המכון להשכלה גבוהה בנגב.(מתוך ויקפדיה)

בקיץ 1957סיים את לימודיו בטכניון.

בסיום לימודיו התקבל טיטו לעבוד בחברת מכתשים.

טיטו  התקדם יפה בעבודתו במכתשים, מפועל משמרת לאחראי משמרת, לאחראי מתקן ייצור 1 ו 2, היה מנהל מחלקה, סגן מנהל פיתוח, ומנהל פיתוח.

לבסוף  היה מנכ"ל החברה של המפעל ברמת חובב, שהוא הקים בשנת 1970.

טיטו היה בן טיפוחיו של המנכ"ל צבי צור, שמאוד מאוד אהב אותו. טיטו היה מאוד אהוב בקרב עובדי המפעל  הוותיקים.

על הקמת המפעל ברמת חובב תיאודור מספר:

"לקחתי את התוכניות מהעיצוב של ניו יורק ולכן היו בתוכניות כבישים גם לאורך, גם לרוחב וגם תכננתי שדרות יפות…"

על ימיו הראשונים בעיר באר שבע טיטו  מספר: ״החיים בבאר שבע היו נהדרים, היו לי פה מלא חברים וחברות״

כאשר הגיע לעיר היו מעט שכונות-שכונה ג', שכונה א', והעיר העתיקה.

בסוף שנות החמישים התחילו לבנות את שכונה ב', ואת שכונה ד' ורק בשנת 1960 חוברה מערכת החשמל לשכונה ד'.

בתקופה זו בנו בניינים בני שלוש עד ארבע קומות ללא מעלית. בניגוד לבניינים רבי הקומות שיש היום בבאר שבע.

בשנת 1955 היו רק חמש מכוניות פרטיות בכל באר שבע – למנכ"ל מכתשים, לסגן שלו, לראש העיר, למנכ"ל מפעל ים המלח, ולמנכ"ל מפעל חרסה.

״תדמיינו לכם כמה נוח היה לנהוג בכביש שבו נעו רק חמש מכוניות,״

הייתה תחבורה ציבורית, היו רכבות ואוטובוסים לא משוכללים. האוטובוסים היו קטנים ודחוסים. בנוסף, האוטובוסים לא הגיעו לכל מקום בעיר.

מקומות הבילוי בבאר שבע היו: בית קולנוע פתוח מול המשטרה, שקראו לו "המקרר" ובית קולנוע "אמפי" שקראו לו "הפריז'ידר" שהיה על הגבעות בשכונה ב' וקולנוע קרן.

היום במקום קולנוע קרן וקולנוע "אמפי" יש בניינים רבי קומות.

היו בריכות בשכונה א' ובשכונה ג', מגרש טניס ובבית העם היה תיאטרון. בבתי הקולנוע הקרינו סרטים שלוש פעמים בשבוע. כיון שהקהל בבאר שבע לא היה רב, דאגו להקרין סרטים שונים במהלך השבוע.

״אנחנו הלכנו שלוש פעמים לקולנוע, כי לא היה מה לעשות. במוצאי שבת בכלל, שיא הטיולים היה ללכת לקולנוע קרן, לתפוס שורה ראשונה.״

בבאר שבע טיטו הכיר את אשתו, חווה, שלימדה בבית הספר קורצ'אק, ולאחר מכן לימדה מורים (עולים חדשים) במכללת קיי ובאוניברסיטה.

טיטו  מספר כיצד הכיר את חווה: "גרתי בבית האיס, וחווה באה מתל אביב, כשראיתי את חווה ברכבת כבר ידעתי  ואמרתי: זו תהיה חברה שלי!! יום אחד ראיתי אותה עם חברים משותפים ב"קפה מוריס", לחברים היו כרטיסים לתיאטרון בקולנוע קרן. היה להם כרטיס מיותר. שמחתי כאשר הציעו את הכרטיס  והצטרפתי אליהם – אליה!   וכל השאר  היסטוריה – זה היה בשנת 1957״

"בב"ש היו מורות רווקות  מאזור תל אביב ומרכז הארץ, ובחורים רווקים שהגיעו  מהמרכז לעבוד במפעלי תעשייה. מרביתם התחתנו ביניהם. גם חברים שלי, התחתנו עם מורות או אחיות.״

תיאודור וחווה התחתנו ב-27 באוקטובר 1959 באולם מקסים  בתל אביב.

במהלך עבודתו ולאחר פרישתו תיאודור (טיטו) תרם ועשה רבות למען החברה והעיר בבאר שבע.

התנדב ב"אנוש"- ארגון של נפגעי נפש. תיאודור (טיטו) היה יושב ראש ההנהלה וסייע  בבניית "בית אנוש" (בניין לבן מול הבריכה של אוניברסיטת בן גוריון).

ארגון "אנוש"  הוא מועדון חברתי עם תעסוקה שיקומית, שבין היתר מסייע בדיור לאנשים.

חבר בהנהלת  הסינפונייטה.

היה בוועד ארצי של המהנדסים.

היה פעיל בוועדת ארנונה בעירייה – החברות הגדולות בדרך כלל לא אוהבות לשלם ארנונה גבוהה, אז יש ועדה ציבורית של כמה אנשי ציבור, שיושבים ומביאים את הבקשות לעירייה. הוועדה הייתה מחליטה כמה החברות ישלמו והאם ישלמו בכלל.

היה לו חשוב לתרום לקהילה, לעזור ולתת.

תיאודור אומר:

"זה עניין של הבן אדם, איך שהוא מרגיש. אם הוא מרגיש שיש לו יכולת לתרום יותר, אז למה לא לתרום!?"

הוא פרש מוקדם, בגיל 57 ומאז עבד בהתנדבות, בעבודות שהוא קורא להם: "עבודות של מי צריך עזרה?"

הוא מספר שבקושי היה בבית ובקושי בילה עם הילדים בגלל העשייה הרבה בעבודה ובהתנדבות.

טיטו מספר על סדר היום שלו, שהיה קם בבוקר, בשבע וחצי, יוצא מהבית וחוזר בשמונה בלילה.

לעיתים בשעות הלילה המאוחרות היו קוראים לו למפעל לטפל  בעיות שנוצרו, כמו שרפות. טיטו הוא איש של עבודה

תיאודור קיבל כמה וכמה פרסים על ההתנדבות ועל הנתינה הרבה לעיר.

-קיבל פרס יקיר העיר

-פרס מפעל החיים

לחווה ולתיאודור  שלושה ילדים ושישה נכדים.

הבת נטע, רופאת אף אוזן גרון, שירתה בצבא בתור מאבחנת פסיכוטכנית, ולה 2 בנים, יאיר ואהוד, שניהם סטודנטים לרפואה.

עידו, הבן הצעיר, שירת בחיל האוויר והיום מנכ"ל של חרסה. לו 4 ילדים, איתן, הבכור (חייל, משרת בחיל האוויר, בלוחמה אלקטרונית), הילה מגויסת טרייה, ענבר לומדת בכיתה י"א, ודורון, שהשנה תהיה לו בר מצווה.

נועם ששירת בשריון- לא נשוי.

תיאודור יודע שהוא עשה את הלא יאמן, למד למרות התנאים הקשים בתקופת השואה ובשנותיו הראשונות בישראל.

הוא הקים משפחה לתפארת, התקדם יפה בעבודתו ותרם רבות לעיר.

״מה אני אגיד לצעירים אלה, דבר אחד: אין דבר שאי אפשר להשיג. אתה רוצה, אתה יכול!!

ארבע שנים ישבתי כמו עכבר. במלחמה עם הנאצים זה גם לא הוסיף לי הרבה בריאות. פחד אלוהים.״

מורשת מייסדי העיר- הקשר הרב דורי, בבאר שבע, שנת תשע"ט – 2019

תיעוד: אביב דרייהר ומעיין חנוכייב  תלמידי כיתה י' במקיף אמי"ת באר שבע

עריכה לשונית: הגב' ליזט פרץ

עריכת מבנה ותוכן: שוש לוי מובילת הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי, כיוונים באר שבע.

הזוית האישית

לטיטו היקר, כשהתחלנו את הפרויקט, לא דמיינו לעצמנו שזה ייקח אותנו לכזה מסע. חשבנו שיש סיפור ודי. אבל, כשאתה סיפרת לנו את הסיפור שלך, זה לא היה סתם סיפור- אתה החיית אותו, אתה ממש נתת לנו להרגיש שם, אתה צמררת, ריגשת ועניינת. אנחנו באמת רואים חשיבות בלהפיץ את הסיפור שלך- על איך, כנגד כל הסיכויים, שרדת את השואה, ומעבודות כפיים מפרכות הגעת להיות מנכ"ל! אתה דמות מופת המאופיינת על ידי כל ערכי המצוינות שאנחנו רק יכולים לחשוב עליהם. בבקשה תמשיך להנחיל את הדרך שלך לכל מי שרק יהיה מוכן להקשיב – טיטו אתה גיבור מספר 1. אוהבים מאוד, אביב ומעיין.