מאגר סיפורי מורשת

הקדמה

בבואי לספר על אירוע ילדותי "התנדנדתי" בין שני אירועים מכוננים, המחוברים אחד לשני.

ויהיה זה, אך עוול, לבחור באחד ולפסוח על השני, על כן, קבעתי! וראוי להתכבד בשני האירועים, בסיפור ילדותי.

האחד: מסע ארוך לעלייתי ארצה. השני: בר המצווה שלי.

רקע 

בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, קמה לה תנועת מרי לאומנית במרוקו, שנאבקה בשלטון הצרפתי, אשר התנגד לשחרור מרוקו מהשליטה הקולוניאלית. תנועת המרי שטפה את כל ערי מרוקו, עד כדי יציאה למאבק מזוין. בתווך נמצאו הקהילות היהודיות בסכנה יום יומית של התפרעויות, ובכמה ערים אף פוגרומים. לתוך האי-שקט הזה החלה הסוכנות היהודית ביד אחת עם ה"מוסד" לארגן קבוצות נוער להגנה, ולסיוע בעליה הבלתי לגלית של שנות ה-50 המוקדמות.

אבי לקח חלק כפעיל עליה ובמאמץ הוצאת משפחות מתחום מרוקו והעלאתם ארצה. בשלב מסוים גמר אומר לארגן את עלייתה של משפחתו. אימי לא התלהבה מהרעיון, חשבה מוקדם מדיי, מדינה עם בעיות של ראשונית, בטחון, כלכלה, אמצעים דלים וכו'. אבי היה נחוש בדעתו ולא הרפה. החליט "באסטרטגיה" מתוחכמת, לאחר ניסיון שכנוע והפצרות אין סופיות קיבל את שרצה. הוא החליט שאני עולה לישראל במסגרת "עלית הנוער" ובכך קיווה שאימי לא תעמוד לאורך ימים בהיפרדותה מבנה!!!

תחנותיי לכיוון ישראל

תחנה ראשונה: מחנה מעבר ליד קזבלנקה.

היה זה מחנה לקליטת משפחות עולים, רישומם ואיכלוסם, וכך יום יום זרמו משפחות עם מטלטליהן למחנה המעבר, בהמתנה ליום ההפלגה.

הגעתי עם הוריי, נקלטתי כנדרש, והועברתי לאגף שיועד לילדי "עלית הנוער", יום ההפלגה המיוחל לא איחר לבוא, אין סוף אוטובוסים גדושים בעולים. בשיירה ארוכה יוצאים בנסיעה של כשעתיים עד לפתח הנמל, שם חיכתה לי הפתעה, כל המשפחה סבים וסבתות, דודים ודודות, אחיי והוריי, פרידה אחרונה מלאה התרגשות ובכי במיוחד של אמי, שסירבה להתנתק ממני. חיבוקים נשיקות מעורבים בבכי קורע לב, עליה לכבש האוניה, נפנוף אחרון, ניתוק האונייה מהרציף, שוב נפנופים לשלום, ואני נבלע לבטן האונייה. מיטות קומתיים, צפיפות נוראית, תינוקות ילדים והורים במהומה רבתי. לאחר התמקמות עלינו עם מדריכים מלווים לסיפון, הנמל נשאר מאחורינו, והעיר קזבלנקה נעלמה למשך 65 השנים הבאות!!! משך הפלגה עד מארסיי  לקח שלושה  ימים. בהגיענו הופרדנו משאר העולים. עלינו כ-60 ילדים על אוטובוס, בנסיעה של כ-3 שעות, הגענו לתחנה השנייה במסענו.

אני ואמא

תחנה שניה: מחנה "ההכשרה"

מהי "ההכשרה"?  יועדנו מראש להיקלט בקיבוצים,על-כן, עלית הנוער והסוכנות היהודית איתרו במרחבים החקלאים שבאזור "פרובנס" הפורה, חווה חקלאית נטושה. רכשו אותה, ויצרו דגם משק חקלאי, המדמה קיבוץ!!! ענפי משק כגון רפת, לול, דיר כבשים, שדות פלחה. המטרה,"להפגיש" אותנו עם ענפים אלו במושגים ובמעשים, וזאת הייתה מטרת "ההכשרה".

שהינו ב"הכשרה" 5 חודשים. סדר היום החל בהשכמה בשעה קבועה, פעילות הבוקר כללה רחיצה, מסדר בוקר, טקס העלאת דגל הלאום לראש התורן, התעמלות בוקר, ניקיון המגורים, ארוחת בוקר, וחצי יום למודים, צהריים, מנוחה של שעה, ויציאה לעבודה, ארוחת ערב, פעילויות תרבות וחברה, 20:00 כיבוי אורות. בתקופת שהותינו ב"הכשרה"  למדנו  בבוקר עברית, תנ"ך, חשבון, היסטוריה של העם היהודי, גאוגרפיה של ארץ ישראל. אחר הצהריים עבדנו בכל ענפי המשק, אחרי ארוחת הערב, מתאספים באולם התרבות, ללימוד שירה, ריקודי עם, וכן פעילויות לילה כגון א"ש לילה וכל סוגי פעילויות חצי צבאיות.

זאת הייתה השיגרה היום יומית במשך 5 חודשי "הכשרה ". בתום תקופה זו, מסיבות סיום, מסדר סיום מאוד מרשים, נפרדים, אוטובוסים ושוב נמל. אוניה ישראלית- נגבה!!! על הארובה שבעה  כוכבי "צים" שוב מפגש עם משפחות עולים, והפעם סוף סוף פנינו ל"ארץ המובטחת". הפלגה של חמישה ימים, מלווה יום יום ברקודי עם ושירה, עד לשעות הקטנות של הלילה. ביום החמישי בשעה 6 בבוקר, פיזור ערפליי הבוקר, חיפה.!!!! מחיאות כפיים וצהלה. ירידה בכבש באוניה ישר "לארץ המובטחת", שוב אוטובוס הפעם של יהודים, היעד קיבוץ קרית ענבים!!!

תחנה שלישית ואחרונה:  קיבוץ קרית ענבים

"נחיתה רכה" בקיבוץ, קבלת פנים חמה ומתוקה, שתי מטפלות נצמדו אלינו, ארגנו אותנו בחדרים שיועדו לנו, ומכאן החלה להתממש למעשים "ההכשרה"!!!

מגיל 6-18 ילדי הקיבוץ היו מאורגנים "בחברת ילדים"- לינה נפרדת,חדר אוכל נפרד, פעולות תרבות וחינוך נוהלו במסגרת ובאחריות הנהלת "חברת הילדים" שהיו המחנכים מטעם הקיבוץ. הגענו מוכנים להשתלב מהר באורח החיים  של "חברת הילדים", החיבור היה אך טבעי, ללא כל סממן של ראשוניות מצידינו, הודות לתקופת ה"הכשרה". השנה הראשונה יועדה לחיזוקנו בלמודי היסוד כגון חשבון, עברית, היסטוריה, וספרות. בתום השנה חולקנו לכיתות בית הספר עפ"י היכולות, אותי העלו ישר לכיתה ו'.(בצניעות -הייתי טוב!!) וכך "התגלגלנו" במסגרת "חברת הילדים" לימודים, עבודה בענפי הקיבוץ, תרבות, וחוגים וכך המשכנו שנים.

סמי ואייל בסיור בקריית ענבים 1                    סמי ואייל סיור בקריית ענבים 2

בר המצווה

יום אחד נכנס לכיתה שרת בית הספר, מסתודד  מספר שניות עם המורה, המורה מבקשת ממני להתלוות לשרת,(עוד "אסון" שגרמתי בטח), אך מה הופתעתי לראות את דודי, ללא כל אומר הגענו לחדר המגורים, החלפתי בגדים, ונסענו לתחנת אוטובוס בירושלים. כל זה ללא כל ידיעה מהי מטרת הנסיעה באוטובוס, במהלך הנסיעה התעניין בלימודיי ובבריאותי. תוך שהאוטובוס מתקדם ליעדו, נתגלתה לעיניי רצועת חוף וים. דודי מתאפק לא לחשוף  את "הדרמה" שבהמשך. הגענו לחיפה, והא מוביל אותי לשער הכניסה לנמל, שם להפתעתי פגשנו עוד דודה, זה היה כבר יותר מדיי בשבילי אך שמרתי על איפוק  לגבי כל המסתורין. הגענו לרציף שם עגנה אותה אנייה "נגבה" (מספר שנים קודם הביאה אותנו ממרסיי), בין האנייה וקרובי משפחה על הרציף נמתחה גדר להבטחת ירידתם של באי האנייה וקליטתם בסדר מופתי.

אחרי שהות מה החלו לרדת עולים עם מטלטליהם, כפי שהיה בהגיענו. עולים החלו לרדת בכבש האנייה, ואני צמוד לגדר בלי לדעת למה לצפות, כאשר לפתע "צדו עיניי" גברת יפת תואר לבושה במיטב, ולראשה כובע שמש עם שולים רחבים שהסתירו פניה, עד שלפתע פרצה מגרוני בהפתעה גמורה המילה אמא, הייתה זו אמי היפה שירדה באצילות מרשימה מכבש האנייה.

המפגש בינינו היה "מרסק", דמעות של שמחה זלגו ללא מעצורים, חיבוקים וליטופים מצד אמי בתחושה שזה לא אמיתי. ארבע שנות געגועים ופרידה באו לקיצם (זמני) בחיבור מחדש. הסתכלתי על פני דודיי שהיו לחים מדמעות שמחה וחיוכים של עמידה במשימת ההפתעה, נסענו כולנו לבית דודתי שבעכו, כל הדרך אמי לא מפסיקה ללטף אותי כאילו לבדוק שלא חסר בי כלום. אחרי המפגש המדהים הזה, הופתעתי עד מאוד למטרת בואה של אמי, באה ממרחקים (מרוקו-ישראל) לעשות לי בר-מצווה!!!!

היה זה כסיפור דמיוני לעשות כזו דרך ארוכה לבר-מצווה. בימים הללו התנהלה המדינה כבתוך הישרדות ומשמעת של "צנע"– אזרחי המדינה התקיימו על מנות קצובות של מזון בזכות תלושי מזון שחולקו למשפחות עפ"י גודל המשפחה. המדינה הייתה אך בראשית דרכה, והנה בתוך ה"צנע" נוחתת לה התיירת הראשונה מזה אלפיים שנה. על כל פנים אימי הייתה לעובדה, ונחושה הייתה לעשות לי בר-מצווה ולחזור למרוקו. המשפחה הקרובה בארץ נרתמה למשימה בניצוחה של אמי, כל ההכנות לבישולים ומאפים כפי שאימי תכננה שיהיו אכן נעשה, הכל התארגן למופת,החלק הטיקסי דתי, מסיבת בר-מצווה, המוזמנים המכובדים היו בני כיתתי, ולא רק ילדי ה"הכשרה".

ערב קודם לקחו אותי "לקול ציון לגולה" לפריסת שלום בשידור חי לשאר בני המשפחה, שהתאספו בביתינו שבקזבלנקה, עם שולחנות מלאי כל טוב, להאזין לברכות הבר מצווה שהקראתי מן הכתב. מספרים לי אחרי שנים, עוצמת ההתרגשות שאחזה בכל המוזמנים, עד לדמעות.

אחרי הבר-מצווה היית עוד שבוע עם אמי, כאשר דודי מארגן טיול להכרת המולדת, וביום עזיבתה של אמי את מולדתנו הצעירה והיפה, היה זה יום של פרידה טעונה, ובדמעות של פרידה נפרדה ממני אמי, חזרה ועלתה בצעדים מהוססים על כבש האנייה, נפנופים אחרונים, התנתקות האנייה מהרציף, התנתקנו גם אנחנו, וכל אחד חזר לשגרת יומו.

תמונת הבר מצווה

השתובבות

מעשה קונדס       תעלולים בקורקינט

איילי! אחרי שני מסעותיי "המפרכים" מאוד מתחשק לי לשתף במספר מעשי  קונדס והשתובבות במהלך חיי בחברת הילדים בקריית ענבים.

בילדותי, לא היו לנו מחשבים, טלפונים אשיים, וכל מכשיר דיגיטלי. המשחקים היו בעיקר משחקים קבוצתיים, כגון כדור-רגל, כדור-סל, מחניים, קדרים באים, ואפילו מחבואים.

היינו משחקים גם משחק התחנות, ועוד המון משחקים. מתי  בפעם האחרונה שיחקת  איילי עם חברך מחבואים???

אופניים, למשל היה זה מצרך נדיר, יצרנו בעצמנו למשל, קורקינט. המצאנו כל מיני פטנטים של ברקסים לבלימת הקורקינט, עם חתיכת צמיג של גלגל אוטו, וגלגלים היו מקוגלגרים (מיסבים), שהיינו מקבלים במתנה מהמוסך של הקיבוץ. הואיל ואפשר היה לרכב רק בירידה, הדרך היחידה וההרפתקנית הייתה לטפס עם הקורקינט עד לקיבוץ מעלה החמישה שמקומו היה בראש ההר. הוצאנו את נשמתנו בעליה המאומצת, והנה סוף סוף אנחנו מתגלגלים על הכביש היורד לקריית ענבים, ברוב המקרים גמרנו את הרכיבה על הקורקינט, אצל האחות במרפאה, עם חבלות ושריטות, כתוצאה ממהירות הירידה. נכון לא היו קסדות אז, אלא כובע טמבל על הראש וקדימה להסתער. וכך תיקון ושיפוץ, ועוד פעם מעלה החמישה, ירידה מסוכנת,וסיום במרפאה.

עוד משחק פופולרי, נקרא "קדרים באים", אייל, אתה  מכיר משחק זה  מהבריכה, במקום בריכה, היינו עולים על גג הרפת שעשוי מבטון מוחלק,ע ם סקטים (לימים סקט-בורד), ושם שחקנו קדרים באים עם סקטים, זוכר, שבאחת הפעמים שהייתי בצד התופסים, מרוב שזינקתי חזק קדימה, נתקלתי במעקה ומהמהירות עפתי מגובה שישה מטר למטה ישר על ערמת חציר שהצילה את חיי – ללא ספק!

בקיבוץ של שנות החמישים עוד לא הייתה בריכת שחייה, מה שכן היה מאגר מים על ראש גבעה להשקיית המטעים והכרמים. בקיץ  היינו עולים למאגר ושוחים ומשתוללים, המאגר היה עשוי עם תקרת כיסוי מבטון, והכניסה פנימה דרך פתח עם מכסה וסולם פנימי. המכסה היה תמיד נעול, רצינו לעלות לשחות, קיבלנו המפתח מאחראי המטע, וכך יכולנו להינות משחיה בתנאי חשיכה גמורים. באחת הפעמים, לא שמתי לב, שכולם יצאו. אני אהבתי מאוד לצלול לתחתית המאגר, אני עולה מהמצולות, עלטה מוחלטת, המכסה סגור ונעול מבחוץ, לא עזרו צעקות וצרחות שנבלמו בחלל המאגר. הייתי שעון על הסולם רועד מקור ופחד, לא היה לי מושג כמה זמן נעול הייתי, כשלפתע, היה לי נדמה שרעש מבחוץ אני שומע. וזה היה אמיתי, לפתע מכסה המאגר נפתח לרווחה, ובשארית כוחותיי שאזלו עם השהייה הארוכה, מצאתי עצמי מוטל על רצפת התקרה באפיסת כוחות כשכמעט (ללא הגזמה) כל הקיבוץ סביב המאגר, ומשמר הגבול עם שני כלבי גישוש, זוכר היטב!!!

מסתבר שהילדים יצאו מהמאגר תוך שאני צולל, נעלו וירדו לחדרים, כל העת אף ילד לא הרגיש בחסרוני עד לשעה עשר בערב,התארגנות לכבוי אורות, המטפלת מסיירת בכל החדרים ולילה טוב, נכנסת לחדר שלי כולם במיטות, ולפני יציאתה  שואלת איפה שמוליק? למה הוא לא במיטה?? קריאה פה קריאה שם, מוזר אין שמוליק!!! הפניקה בעיצומה, כולם על הרגלים, המטפלת בעיצומו של תשאול וחקירות ילד ילד, עוזרת לילדים לשחזר את העליה למאגר ביחד, השחייה ההשתוללות, היציאה, והירידה חזרה לחדרים. ואיך קרה  שאף ילד לא שם לב שאני לא ירדתי יחד עם כולם? אחד הילדים שפעל בהגיון פשוט, אמר, אם כולנו ירדנו ישר לחדרים ושמוליק לא איתנו, ולא נשאר "חור" בקיבוץ שלא חפשנו,אז הוא במאגר!!!! כמה שזה נשמע מטורף, הוא צדק, ההמשך כבר ידוע.

עוד סיפור משעשע.

בחופש הגדול, הוצבתי לעבוד בלול. בשנות החמישים, הלול הגדול ביותר בארץ היה בקריית ענבים. הלול היה מחולק לאולמות גדולים בכל אולם מאות תרנגולות ותרנגולים ביחד חופשיים. היו כעשרה אולמות ענקים כאלו בלול, תפקידי היה לעבור מתא אחד לשני ולחלק תערובת באבוסים, הייתה עגלה גדולה תלויה על מסילה, ובעגלה שני מגשים תחתון ועליון, על מגשים אלו העמסתי,ע שרות דליים מלאים תערובת, פיזרתי התערובת באבוסים, דחיפה קלה של העגלה התלויה ועובר לאולם הבא, על כל דלת שהפרידה בין האולמות הותקנה סוג ידית  שאפשר פתיחת הדלת ע"י מגע העגלה בידית, וכך התקדמתי מאולם לאולם. מלאכת פיזור התערובת הסתיימה באולם האחרון, ומכאן החל שלב ב' של עבודתי, דליים ריקים שימשו לאיסוף ביצים מתאי ההטלה, הייתי ממלא דלי מניח על העגלה וקדימה לאולם הבא,יפה! לא!!! תוך כדי האיסוף הייתי מותקף ונשרט ע"י תרנגולים שנצלו את חשיפת רגליי, עבדתי עם מכנסים קצרים. רגלי מכוסות בשריטות ודם, אולם לא נשארתי חייב, כל תרנגול כזה היה זוכה ממני למטר של ביצים עד שפגעתי בו. גם אם זה עלה בדלי ביצים שלם! פעם אחת קרה לי "אסון". באחת הפעמים, מתקדם בדחיפת העגלה התלויה על המסילה לכוון הדלת, מנגנון הפתיחה לא מגיב, העגלה הנדחפת חוזרת אחורנית ומתהפכתֱֱֱֱֱֱֱֱֱֱ!!!

3000  ביצים שפוכות על הרצפה, הלם מוחלט, עכברים שמתחת לרצפת הלול "צהלה ושמחה" לארוחת מלכים לא ציפו. יושב אני אומלל, בין הביצים השבורות עם לב שבור ומיילל בבכי לאסון שגרמתי (3000 אלפים ביצים בתקופת ה"צנע" אפשר היה להאכיל המון ילדים).

כמו שאני יושב ומיילל על מר ליבי, מגיעה אחראית הלול בבהלה מחבקת ומרגיעה, החורבן שגרמתי כלל לא עניין אותה, חשוב לה היה יותר שארגע, והיא עוד אומרת לי בחום של סבתא פולניה, שמוליקל'ה, מה קרה? הרי מחר זה עוד יום ויהיו עוד המון ביצים, אתה מבין איילי, מחר עוד יום!!!

עוד סיפור אחד, הפעם כמעט עשיתי במכנסים.

אני הולך לי בשלווה בדרכי מהלול לחדר האוכל, כשלפתע רעדה האדמה מתחת רגליי ומסביב, הפניתי מבטי לאחור, ומה רואות עיניי!!! "שמשון" דוהר לקראתי, כל שנותר לי על מנת להציל את נפשי, זה לרוץ בשיא המהירות אל מול המשאית שעמדה, ולקפוץ אל גג הקבינה, הודות למשאית קיבלתי את חיי במתנה.

מי היה זה אותו "שמשון" אתה שואל? "שמשון" היה פר ענקי עם קרנים אמתניות שתפקידו  היה "פרו ורבו" בזכותו הרפת כל שנה גדלה וגדלה, לא רק בקריית ענבים, הוא גם עזר להגדיל הרפתות של מעלה החמישה, צובה, רמת רחל, חולדה  נען ועוד. באמת היה מאוד חרוץ אין עליו. אני לא בטוח שחשב שגם אני פרה, במקרה לבשתי חולצה אדומה זה הכול.

ולסיום פרק הילדות

בחופש הגדול כל "חברת הילדים" קטנים וגדולים, היינו מפוזרים בכל ענפי הקיבוץ, כולל גם בפינת החי שלנו. בוקר אחד נקבע  לי לעבוד בכוורת הדבורים. הגעתי לצריף ששימש מחסן לאיחסון ציוד, כולל איזו פינת תה קפה, הגעתי, אמרתי: "שלום,שלחו אותי היום לעבוד בכוורת הדבורים" ישבו להם שני חברי קיבוץ, שתו מהכוסות שלהם תה או קפה, התעניינו אם יש לי ניסיון קודם, כשהבינו שלא, אחד החברים שואל אותי אם אני אוהב דבש,(נו מי לא אוהב), אמרתי כן, ומיד הציעו לי לגשת לאחת הכוורות להרים המכסה להכניס היד פנימה ולהוציא משם דבש. לא חשבתי הרבה, אך גם לא חשבתי שזה יעלה לי באישפוז שבועיים בביקור חולים, מהרעלת עקיצות דבורים זועמות.(מרוקניות).

החליל ואני הבעתי  את בקשתי ללמוד קלרניט בקיבוץ. לכן החליטו לקחת אותי  לאבחון מוסיקלי בירושלים, לא אשכח את המשפט של המאבחנת: "אני 38 שנים עורכת מבחני כושר  שמיעה למוסיקה, ,עוד לא היה לי כזה ילד"-  ילד פלא במוסיקה.  אחרי חודש ימים אמרה לי המטפלת שהמצב כיום קשה, יש מצור כלכלי מחוץ לקיבוץ, אין לנו כסף לקנות קלרניט אבל יש לנו תופים. האם תרצה? התפרצתי בצחוק, בסופו של דבר לא למדתי לא על תופים ולא על קלרניט. בגיל 11 דודי קנה לי חלילית ולמדתי לנגן לבד, לפי שמיעה.  ומאז החליל מלווה אותי לכל מקום עד עצם היום הזה.

החליל הוא פשוט ועדין

ספורטאי בטריאטלון

אחרי מנוחה ממסעות ילדותי הארוכים, ברצוני שנדלג על עשרות שנים "ולנחות" לאחת התקופות היותר מרותקות, והם עיסוקי, בענפי הספורט למיניהם.

מאז זוכר אני את עצמי, לא עצרתי לרגע בכל מה שנקרא "ספורט" כדור-רגל, כדור -סל, מחנים, ריצות קצרות וארוכות, שחיה, טניס, אופנים,ועוד. תמיד הייתי מדורג באמצע + בכל ענף וענף. אך צמצמתי את פעילותי לשלושה ענפי ספורט: שחיה ריצה ואופנים. התמקדתי בהם ללא כל כוונת השגיות או תחרות, סתם,לשמירה על כושר וכתחביב.

יום אחד פוגש אותי תוך כדי ריצה חבר ואומר לי אם אני רץ, שוחה, ורוכב אופנים, מדוע שלא אשתתף בתחרויות בענף ספורט שנקרא טריאטלון. נשמע לי מעניין, נכנסתי לאינטרנט קראתי מאמרים בתחום הטריאטלון היה מעניין ומרתק, הבנתי מהר מאוד שהיכולות הפיזיות הנוכחיות לא יעמדו לי במאמץ המתמשך במסלול התחרותי, ושהדרך ארוכה עד שאהיה "בשל" לעמוד במסלול הטריאטלון. נכנסתי למשמעת אימונים של ארבע פעמים בשבוע מינימום, ההשקעה באימונים גזלה ממני כמעט את כל שעות הפנאי, כולל הפרעות בחיי הבית, במיוחד בשבתות.

אחרי תקופת אימונים של כחמישה חודשים, העזתי לראשונה להשתתף בספרינט טריאטלון. תחילה, טריאטלון מלא שנקרא אולימפי, השחייה למרחק של ק"מ וחצי, אופניהם ארבעים ק"מ, וריצה עשרה ק"מ, ספרינט.  המסלול למרחק מחצית מהאולימפי. איך הרגשתי? אפשר לומר כי בשחייה ואופניים עבור פעם ראשונה -סביר!! אולם, הקושי הגדול היה לי בריצה, הבנתי בזכות טבילת הבכורה שעלי להשקיע יותר באימוני הריצה, מאז הטריאטלון הראשון חלפו להם 18 שנה של טריאטלונים, כשבממוצע נערכו כ-10-12 טריאטלונים בשנה.

כמו כן הייתי משתתף במסעות אופנים מטולה-אילת בחול המועד סוכות, מסעות אלו היו בעלי אופי  עממי ללא כל מטרת תחרותיות. בין היתר השתתפתי בתחרויות בין לאומיות באלפים האיטלקים, וכן תחרויות בין לאומיות בין מינכן שבגרמניה "ללגו דגרדה" שבאיטליה, במסלולים הררים מאתגרים במשך 7 ימים, לאורך 750 ק"מ. לתחרות זו נדרשה המון הכנה נפשית אתגרית ומיטבית, וללא ההתגברות על קושיים  פיזיים שנדרשו להם לאורך הרכיבה, לא הייתי עומד ומסיים תחרות מאתגרת זו. השתתפתי ברצף שנתיים. הייתה תוכנית להשתתף בתחרות פריס-פריס.זה היה כרוך במסלול של 1,200 ק"מ ללא הפסקה, משך המרוץ  90 ש' רצופות, הזינוק מפריס והסיום בפריס. לשם כך נכנסנו המשתתפים (כ-7 רוכבים) למשטר אימונים של מסלולים ארוכים 200,300,400,600 ק"מ. תוכנית האימונים הייתה ארוכה וצפופה בזמן, השבתות נועדו לכך. בין אימון לאימון כל אחד נדרש באופן אישי לרכיבות ארוכות.

ערב אחד תכננתי לרכב ממבשרת לבאר -שבע וחזרה, הכנתי עצמי לרכיבת אימון. בשעה22:00 יצאתי לדרך, תוואי המסלול היה לכוון אשדוד, יד מרדכי, באר שבע, חזרה עד צומת ראם, נחשון, צומת הרטוב, שער הגיא ומבשרת. הרכיבה הייתה בין ה-17/18לאוגוסט 2006, הרכיבה הייתה כל הזמן בשולי הכביש, עברתי צומת "סילבר" 5 ק"מ מצומת אשקלון, תוך כדי חציית הצומת ועוד כ-חצי ק"מ במהירות די גבוהה נכנסתי לתוך מהמורה במסלול הרכיבה, עפתי מהאופנים, נחתתי על מפרק הירך השמאלי, פוניתי ל"ברזילי" ע"י אמבולנס, אשפוז, ניתוח, החלפת מפרק שבור בתותב, והחלמה. ומאותו ארוע מצער ודרמטי תמו להם 22 שנות טריאטלונים ומסעות אופניים!!!

האם זה אמיתי??? כן ולא!!!  לא עוצרים ולא נפרדים. המשכתי בשחייה ובאמונים בחדר כושר. יום אחד אני רואה קבוצת נכיי צה"ל רוכבים על תלת אופן, הנעים ע"י פידול בידים, נדלקתי, ומ-2007 ועד עצם היום הזה אני שמח ומאושר, רוכב בכל פינה בארץ ובחו"ל, באלפים האיטלקים, והצרפתים. ומאחל לעצמי פעילות ספורטיבית לעוד הרבה שנים.

סיום הטריאטלון

הזוית האישית

סבא סמי: להעביר לנכדיי מעט מילדותי ומתחום הספורט. תכנית הקשר הרב דורי העניקה לי שעות חיבור עם אייל נכדי המתוק ונתנה לי ההזדמנות להעביר לאיילי את חויותיי כילד בחשיפה מלאה.

אייל: אני נפגשתי עם סבי במשך שבועות ושבועות מיוחדים, התכנית לימדה אותי המון על דורותיי ועל סבי.