מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תחיית המתים

סבתא אטי ושקד בבית התפוצות
סבתא רבתא, אבא ואימא שלה ואחיה
איחוד מרגש כנגד כל הסיכויים

שמי אטי קרופר, אני באה בכיף ובאהבה לתכנית הקשר הרב דורי עם שקד נכדתי האהובה. אני רוצה לשתף את סיפור משפחתי – משפחתינו.

הוריי חיים זאב ופרל עלו ארצה בשנת 1950 לאחר שעברו את תלאות השואה. הוריי היו במחנות ההשמדה ואיבדו את שלושת ילדיהם ואת רוב משפחתם. אני רוצה להתמקד בסיפור המרגש של המפגש מחדש של הוריי לאחר השחרור מהמחנות.

הורי נולדו בטרנסילבניה – שטח שהיה שייך להונגריה בזמן מלחמת העולם השנייה. אבי נולד בשנת  1916 למשפחה המונה זוג הורים ושבעה ילדים. משפחתו התגוררה בכפר, והם היו שייכים למעמד הנמוך כלכלית. אביו נפטר בגיל צעיר, והוא נאלץ לצאת לעבוד לפרנסת משפחתו. אמי נולדה בשנת 1916 למשפחה המונה זוג הורים ושישה ילדים. משפחתם הייתה שייכת למעמד הבינוני-גבוה, והיו להם אניות. הם הכירו לא בשידוך, וזה היה נדיר שמישהו מהמעמד הנמוך מתחתן עם מישהי מהמעמד הגבוה. הם התאהבו והחליטו להתחתן.

מלחמת העולם השנייה באה והתפתחה בהדרגה, ונכבשה אירופה על ידי הנאצים ימ"ש. המלחמה תפסה אותם כהורים לשלושה ילדים. בתחילה הם לא חשו באותות המלחמה, היות וקודם כל נכבשה פולין והיהודים המתגוררים בה הובלו לגטאות ולמחנות השמדה. הם קיוו כי המלחמה תסתיים עוד בטרם הנאצים יגיעו לאזורם. באפריל שנת 1944, בין פסח לשבועות, הגיע הכיבוש הנאצי להונגריה.

הנאצים הרגישו את התקדמות בעלות הברית שנלחמו בהם, והבינו שהמלחמה קרבה לסיומה. תכנית ה"פתרון הסופי" שלהם להשמדת יהודי אירופה הייתה חייבת לצאת לפועל, ומסיבה זו – מפאת קוצר זמן למימוש התכנית, יהודי הונגריה נשלחו ישירות למחנות השמדה. וכך מצאו את עצמם הוריי, מלווים בשלושת ילדיהם (אחיי שלא זכיתי להכיר), וסבתי (אמה של אמי), מיטלטלים ימים ארוכים ברכבת לאושוויץ. בכניסה למחנה נערכה "סלקציה": מי לחיים ומי למוות. אחיי, שלא זכיתי להכיר, והיו קטנים – נשלחו ישירות לתאי הגזים, יחד עם סבתי. לאה'לה הייתה בת 11, שמוליק בן 9, ואלי בן עשרה חודשים.

סבתא רבתא ומשפחתה

תמונה 1

הוריי, שהיו יחסית צעירים, נשלחו לעבודה במחנה. לא אכביר כאן בתלאות שעברו בעבודת הפרך וברעב, היות וברצוני להתמקד דווקא בסיום המלחמה. כשהוריי הבינו מה קורה, קבעו ביניהם שבסיום המלחמה יחזרו לעיירה שלהם ויתאחדו מחדש. במהלך צעדת המוות, אליה יצאו כשהיו "מוזלמנים" (אמא שקלה 27 קילו, ואבא 28 קילו), אבי שכנראה הלך מעט לאט מדי נורה ע"י קצין אס.אס. חבריו, שהכירו אותו, ראו אותו נופל בצד הדרך, והבינו שהוא מת. אמי שרדה את הצעדה המפרכת, עד לשחרורה ע"י צבאות בעלות הברית. משהגיעה לעיירה שלהם וציפתה לפגוש את אבי, ציפתה לה אכזבה- אנשים מהעיירה העידו כי הוא נורה ונהרג, והיא למעשה אלמנה.

היות וכל כך הרבה משפחות נחרבו, הייתה מגמה להתחתן מיד לאחר השואה, ולנסות ללדת ילדים נוספים. אמי, שהייתה אישה יפה, חוזרה על ידי רבים מבני העיירה, אולם סירבה להתחתן ואמרה שהיא מאמינה שבעלה עדיין חי. כולם חשבו שהיא השתגעה, ולא התקרבו אליה יותר. לאחר שמונה חודשים הגיע לפתע אבי לעיירה. ממש חזר מן המתים…לא נראה לי שניתן לתאר במילים את גודל הרגע הזה!

אמי הבינה שתחושותיה היו נכונות, ואבי לא ידע עד לאותו רגע אם אשתו עדיין בחיים. היה עליהם להתאושש מאבדן משפחתם הגרעינית והמורחבת. לאחר תקופה זו עלו לארץ בשנת 1950. בשנת 1952, נולדתי ונותרתי בת יחידה.

הזוית האישית

סבתא אטי השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה שקד. התכנית נערכה בבית הספר חמ"ד אורי אורבך, פתח תקווה.

מילון

מוזלמן
רזה, צנום, כחוש. זה היה כינוי נפוץ בקרב אסירי מחנות הריכוז היהודים בשואה לתיאור מצבו של אסיר הנמצא על־סף מוות מחמת רעב, תשישות גופנית ונפשית, והשלים עם גורלו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבתא האמינה בכל כוחה שבעלה עדיין חי, דבר שהתברר כנכון. האמונה להיאחז בה ולא לוותר“

הקשר הרב דורי