מאגר סיפורי מורשת

<?xml encoding="UTF-8">שמי בתיה, וברצוני להעלות את סיפורה המרתק של סבתי היקרה בתיה ז"ל, שעל שמה אני נקראת. סבתי נולדה בשנת תרצ"ג (1937) בעיר אומן שבאוקראינה. חיי הילדות של סבתא היו לא פשוטים. בהיותה בת שלוש אביה, הרב יחיאל מיכל דורפמן זצ"ל, נאסר על ידי השלטונות הסובייטים ונשלח לגלות בסיביר הרחוקה והקפואה למשך עשר שנים ב"עוון" של לימוד תורה וקיום מצוות התורה.

אמא שלה, סבתא רבקה ע"ה, נאלצה לגדל לבד את ילדיה – סבתא ושתי אחיותיה. סבתא רבקה השקיעה בחינוכן היהודי למרות הקשיים והסכנות שהיו כרוכים בכך, שכן החינוך היהודי ברוסיה נאסר ונחשב לבלתי חוקי. החוק הקומוניסטי ברוסיה חייב את כל ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים בלבד. סבתא נאלצה אם כן, ללכת לבית ספר של גויים, ולאחר לימודיה בבית הספר הגיע "מלמד" לביתה ולימד אותה ואת אחיותיה לימודי קודש. הלימודים בבית הספר התקיימו כמובן גם בשבת, אבל סבתי הקפידה שלא ללכת בשבתות ובחגים לבתי הספר, לפעמים כשלא הייתה ברירה וסבתא נאלצה ללכת גם בשבת, הייתה אמה משחדת בכסף את המנהלת והמורה, כדי שלא ידרשו ממנה לכתוב ולעשות דברים האסורים בשבת. באחד המקרים הם אפילו חבשו לה את היד "הפצועה" בתחבושת כדי שהיא לא תוכל לכתוב ושלא תחלל את השבת.

כשסבתא סיימה את לימודיה הגבוהים היא התקבלה לעבוד בעבודה בכירה במשרד הבריאות הרוסי.

בתקופה זו ברוסיה נאסר לקיים את מצוות המילה. אם חלילה השלטונות היו מגלים שערכו ברית מילה, המוהל וההורים היו עלולים להישלח לסיביר. כשאבי נולד הייתה לסבתי בעיה נוספת קשה, כיוון שכל יולדת ברוסיה הייתה חייבת להישאר בבית הרפואה יחד עם התינוק שמונה ימים. וכשאבי נולד סבי וסבתי היו בדילמה קשה, הם היו חייבים להוציא את התינוק ביום השמיני כדי לערוך לו ברית מילה, אולם הרופאים התנגדו בכל תוקף לשחרר את התינוק, אבל סבתא לא וויתרה להם ובמסירות נפש ממש התעקשה להוציא אותו הביתה ביום השמיני. הרופאים הבינו שהיא יהודייה ואמרו לה שזה מאוד מסוכן לבריאות של התינוק, אבל היא לא פחדה ולא נרתעה מדברי הרופאים, ודרשה בכל תוקף להוציא את הילד מבית החולים. בסוף החתימו אותה על מסמך שהיא לוקחת על עצמה אחריות על בריאות הילד ועל כל מה שיקרה לו. מיד ארגנו את הברית, חסידים רבים הגיעו לשמוח ולשמח ואכן הייתה שם שמחה גדולה

סבא וסבתא פעלו ברוסיה בעיר מוסקבה לקירוב יהודים לתורה ומצוות ללא פחד. סבתא הייתה אישה טובה ועדינה ותמיד חיפשה איך לעזור לאחרים, נשים רבות היו מגיעות אליה כדי לבקש את עזרתה בכל מיני תחומים. סבתא תמיד נענתה בשמחה – גם כאשר זה היה כרוך בסיכון היא לא נרתעה אף פעם מלסייע לאחרים. אני רוצה לציין שבין האנשים שהתקרבו לחיי תורה ומצוות מלאים עוד ברוסיה בהשפעתם היו אנשים חשובים ומפורסמים כמו פרופסור ירמיהו ברנובר ופרופסור דוד כשדן חתן פרס ישראל במתמטיקה.

גיסו של סבא ר' שמואל מוצקין ע"ה (בנו של המשפיע הרה"ח ר' פרץ מוצקין) נכנס לרבי ליחידות וביקש ברכה להיתר יציאה מרוסיה עבור סבא וסבתא וילדיהם. אך הרבי ענה לו שחשוב שסבא וסבתא יישארו במוסקבה וימשיכו לחזק ולהשפיע על היהודים להתקרב לתורה ומצוות. ובמצוות הרבי הם המשיכו לחזק ולעודד את היהודים ולהפיח בהם את רוח היהדות. כעבור שנתיים התקבל לפתע האישור המיוחל מהשלטונות, אישור לצאת מרוסיה לישראל. סבא וסבתא פנו לרבי שוב בשאלה "האם עדיין להישאר ברוסיה או לאחר האישור הם רשאים לצאת"? הרבי ענה: "מכיוון שנתקבל האישור, הרי שהם יכולים לצאת וברכם בברכת ברכה והצלחה". בשנת תשל"ו (1976), רק לאחר שהם קיבלו את אישורו וברכתו של הרבי הם יצאו מרוסיה ועלו לישראל.

כשסבא וסבתא וילדיהם הגיעו לארץ הם גרו בתחילה במעון העולים שבכפר חב"ד, וכעבור שנה עברו לגור בירושלים בשכונת רמות. שם הם הקימו את קהילת חב"ד. סבא הקים את בית הכנסת ואת המקווה של חב"ד והיום כבר גרות שם כמאתיים משפחות חב"דיות. כאן בארץ נולדה להם בת והמשפחה מנתה שלושה ילדים, שני בנים ובת. הבכור הוא אבא שלי שכיום הוא מורה בתלמוד תורה ועובד במכללת "בית רבקה". אחיו צבי הוא היום שליח של הרבי בעיר פטרבורג.

כשסבתא הגיעה לארץ היא עבדה כמפקחת מטעם משרד הבריאות בירושלים. תפקידה היה לבדוק את תקינות מוסדות החינוך מהיבטים של בריאות ותברואה. היא ניצלה את תפקידה כדי לסייע למוסדות תורה בכלל ולמוסדות חב"ד בפרט. תמיד כשבאו אליה ממוסד של תורה, ישיבה, או תלמוד תורה היא תמיד השתדלה לעזור להם בכל מה שיכלה. היא חלילה לא העלימה עין ממה שקורה, אלא היא הייתה אומרת להם שהם צריכים לשפר את האוכל או לנקות את המקום יותר. והייתה מסבירה להם מה לתקן ולאחר מכן היא נתנה להם אישור להפעלת המקום. סבא וסבתא הקפידו לאורך כל השנים על מנהגי חב"ד שעברו מדור לדור והקפידו על מצוות הכנסת אורחים ביד רחבה ונדיבה.

מספר שנים לאחר שסבא וסבתא עלו לארץ ישראל, גם גב' ברטה עלתה לארץ ישראל. היא החליטה לגור דווקא בירושלים בסמיכות לביתם של סבא וסבתא בשכונת רמות. ולעת זקנתה הגברת ברטה התקרבה לחיי תורה ומצוות מלאים, היא הקפידה על אוכל כשר והחלה לשמור שבת, היא נפטרה בשנת תשמ"ה.

סבא נסע לרבי בפעם הראשונה בחודש תשרי תשל"ז, בעידודה של סבתא. בביקור זה סבא זכה למספר קירובים ואף נכנס ל"יחידות" של עשרים ושבע דקות. ב"יחידות" הרבי התעניין בפעילות של סבתא בקשר להפצת היהדות ועל פעלה בקירוב יהודי רוסיה. הרבי קרא בעיון רב את מכתבה שהיה כתוב בשפה הרוסית. כשהרבי קרא על ילדיה, הרבי עצר והתעניין בני כמה הם, הרבי הדגיש בעיפרון על כל אחד מהם את גילו ואת שמו.

לסבתא חפץ יקר במיוחד: ספר תהילים שקיבלה מאביה כשהיה בגלות סיביר. כמו כן בידי סבא וסבתא שמורה חנוכייה עתיקת יומין שחסידים מלפני כמאתיים שנה הדליקו בה את נרות החנוכייה וכן קערת ליל סדר ייחודית שעברה בירושה במשך חמישה דורות.