מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תופרים סיפור חיים

סבתא מירה ואגם
סבתא מירה בגן הילדים
עליית ההורים לארץ, החיים בחיפה ומפעל הבגדים שהיה בבעלות הורי.

 
סיפורו של אבי 
אבי איז'ו (יצחק) נולד בעיר טרנבה שבצ'כוסלובקיה. כשהגיעו התרעות על פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, הוא החליט לברוח ולעלות לארץ במסגרת תנוער בית"ר. הוא ושתי אחיותיו, טרצ'י ויאנקה, עלו על אוניה בשם "פאטריה". הנסיעה לארץ ארכה 3 חודשים. באוניה פרצה מגפת טיפוס וגם אבי נדבק בה. וכך כל החולים במגיפה בודדו מידיעה שכולם ימותו ומחשש שידביקו אחרים. למזלו של אבי, הייתה על האוניה אישה שהביאה לו מיץ תפוזים טרי, והיא כל פעם השקתה אותו בקצת מיץ, וכך הוא חזר לאיתנו. לא היה אוכל ולא הייתה שתייה באוניה, את השתייה שתו ממי הים ומדי פעם חילקו להם קוביית סוכר לאכול. הנוסעים צוו להשליך את כל רכושם לים לפני הגעתם לארץ. ב-1939 אבא הגיע לארץ והחל לחפש מקום עבודה ומגורים בת"א. הוא מצא דירה ברחוב "נחלת בנימין" ובו העסיק פועלות לתפירה, כשכל פועלת הביאה את מכונת התפירה שלה.
בבוקר הדירה הייתה מפעל יצרני ובערב מקום מגורים. בין הפועלות הייתה גם אמי.
כך הכירו, ולאחר זמן נישאו.
 
סיפורה של אמי
אמי ,לילי (לאה) גרוס, נולדה בשנת 1919 בבודפשט שבהונגריה. לאמי היו 3 אחיות ושני אחים. אמי עלתה עם אחיה, מישי, לארץ ישראל לפני פרוץ המלחמה. לאחר מכן עלו לארץ יתר אחיה ואימה (סבתי).
סבתי אהבה אותי מאוד, והייתה מפנקת אותי כאשר הייתה קולפת לי תפוז, מוציאה רק את בקבוקי המיץ ומאכילה אותי. אחד הזיכרונות שטבועים בי היה שבכל אירוע משפחתי אימי נהנתה מאוד לרקוד את ריקוד הצ'רדש ההונגרי המסורתי עם אחיה.
 
בית חרושת "וויס" שתפר חולצות לבית חרושת "אתא"
נולדתי בבי"ח אסותא בת"א, בת שנייה משלוש בנות. בגיל חצי שנה עברנו לגור בחיפה בעקבות עבודתו של אבי. להוריי היה מפעל עם 120 עובדים, שתפר חולצות עבור ביח"ר "אתא". שם המפעל היה בית חרושת וייס.
הוריי עבדו במפעל שישב במפרץ חיפה. עם השנים המפעל נסגר ונפתחה חנות בגדים בשכונת הדר בחיפה. שם עבדו הוריי.
 תמונה 1
 
שנותי הראשונות
התגוררנו ליד הגן הפרסי בחיפה ברחוב שפרה. זוכרת את ההליכה לגן הילדים במרחק של כרבע שעה הליכה. את החגים הגדולים בילינו עם המשפחה המורחבת מתל אביב שאיתם היינו בקשר הדוק.
בכל שנה לפני החג הוריי נהגו לקחת אותנו לקנות בגדים ונעליים ב"נעלי הרץ" או "נעלי פרפר"  לכבוד החג. לא כמו היום, פעם היו קונים פעמיים בשנה- לפני ראש השנה ולפני פסח.
בשבתות היינו בד"כ נוסעים לטייל במקומות שונים בארץ ומידי פעם היינו עולים על הר הכרמל, אוספים צנוברים ופטריות. כמו כן, לפעמים היינו נכנסים לגנים הבהאיים שהיו צמודים לביתי ומשחקים ונהנים מהמראה. לקראת חג פורים אימי הייתה משקיעה שעות בתפירת הפייטים לתחפושת בעבודת נמלים.
כשהייתי בת 5 ירד בחיפה שלג כבד מאוד. אני הייתי חולה בחזרת ומאוד רציתי לראות את השלג, כך עטפו אותי בשמיכה והוציאו אותי למרפסת, שבה בנה אבי בובת שלג מאוד יפה.
כשהלכתי לבי"ס הלל בחיפה היינו בין הראשונים שקיבלו קו טלפון בבית. בתום הלימודים אני זוכרת שכל ילדי הכיתה באו לראות את הטלפון אצלנו בבית.
כתלמידה השתתפתי ב"צופי הלל" בגדוד "מגל". לאחרונה חודש הקשר עם החברים ואנו עומדים בפני מפגש לרגל שנות השבעים של כולנו.
בתור ילדה אני זוכרת שבערבים היו הוריי יושבים עם חברים ומשחקים קלפים. את המשך שנותיי בבי"ס למדתי בבי"ס ליאו בק בחיפה. כל שנה ביום העצמאות היינו נפגשים כיתות כיתות ברחוב הרצל בחיפה, ופותחים מעגלים גדולים מאוד. ברמקולים הפזורים לאורך כל הרחוב היו נשמעים שירים ישראליים שלצלילם רקדנו עד השעות המאוחרות. כולם שמחו, חייכו ולקחו חלק בחגיגות. 
בגיל 16 הכרתי את בעלי ובגיל 19 נישאנו. כך שהשתחררתי באמצע שרותי הצבאי. עברנו לגור בקרית חיים שם נולדו 4 ילדינו ולאחר מכן עברנו לקריית ביאליק. 
 
תשע"ו, 2016

מילון

בית חרושת "אתא"
אתא חברה לטקסטיל בע"מ הייתה מפעל תעשייתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה. המפעל נחשב עד שנות השבעים לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985.

ציטוטים

”"הפינוק של סבתא מירה- מוציאה מפירות ההדר את הבקבוקונים ונותנת לי לאכול"“

הקשר הרב דורי