מאגר סיפורי מורשת

שמי דולי, אני סבתא של יפתח. נולדתי ברחובות, הוריי גרו באשקלון. אמי ז"ל עלתה ארצה בגיל מאוד צעיר מתוניסיה (אשר גם לשם הגיעו הגרמנים הנאצים) אל מעברה באשקלון. שם הכירו לה את אבי שלא יכול היה לעמוד בקסמה, ובעודם בני 15 ואבי בן 17 שיקרו לשלטונות לגבי גילם והתחתנו בבית שבו גרו.

לימים נולדתי והשמחה הייתה גדולה למרות גילם הצעיר, בגלל עברו של אבי שהתייתם מאביו, ושני אחיו שנהרגו בתאונת מטוס אוסלו בשנת 1949 (בעת עלייתם ארצה עם עליית הנוער), כך שבהולדתי הרגיש אבי שהנה הולכת ונבנית לו משפחה. אבא עבד כשומר בפרדסים והיה מביא לנו פירות שבימים ההם לא היו בכל בית ואימא הייתה עקרת בית. היא טיפחה אותנו במה שהיה אפשר באותם ימים, ובעיקר בישלה מטעמים. ילדותי עברה עלי באשקלון עם ילדי השכונה, כשדלתות בתי השכנים פתוחות ואנחנו כאורחים רצויים בכל בית. היינו הולכים לבית הספר לפעילות במועדון ריקודי עם, חוג כדור סל, שירה בציבור ואלה הם תחביבי עד היום, מלבד הכדורסל. לצבא לא התגייסתי כי הייתי צריכה לתמוך במשפחה, וגם לא היה כל כך במקובל במקומותינו שבנות מתגייסות. בגיל 19 לערך הכרתי את בעלי, שהוא סבו של יפתח, ונולדו לנו שלושה ילדים מקסימים שהבכורה בהם היא אמו של יפתח, שמה שגית, אחריה נולדו שחר, בני וטוהר – בת זקונים.

לימים נישואינו לא עלו יפה, והחלטתנו להיפרד. סבא של יפתח נשאר לגור בראש העין ואני עברתי לבת ים. אני עובדת למחייתי במשרד עורכי דין כבר כמעט 40 שנה ומרוצה מהחיים והנכדים המקסימים שלי, שבכל יום שישי מגיעים אלי כולם לארוחת ערב. היריעה והזמן קצרים מלהכיל את סיפור חיינו, אבל במגבלות הזמן והמקום נסתפק בזה.

הזוית האישית

דולי גלילה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדה  יפתח דרזון. התכנית נערכה בבית הספר אורנים ברמת השרון, התשע"ט.