מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תולדות משפחת סמסונוב ממייסדי המושבה זכרון יעקב

סבא רבא ג'ומיק סמסונוב עם הנינה דניאל
ג'ומיק בצעירותו
העולים הראשונים מרומניה שמגיעים לזכרון יעקב

ג'ומיק סמסונוב מספר על דודו אריה סמסונוב ממייסדי זכרון יעקב

הדוד שלי, אריה סמסונוב, כתב את הספר תולדות זיכרון יעקב ובספר הזה אפשר לקרוא הכל אודות המשפחה, זהו ספר ארוך בן 400 עמודים ובו פרק גם על משפחתנו.

זיכרון נוסדה בשנת 1882. היא בת 136 שנה והעלייה הייתה כולה מרומניה. היהודים הרומנים התארגנו שם בגלל כל הפרעות שהיו נגד היהודים. הגויים לא התנהגו כ"כ יפה כי היהודים היו חכמים, למדו רפואה ועריכת דין והיו משכילים. האמא היהודיה רצתה שהילד שלה ילמד יהיה עו"ד, שופט, מהנדס, מקצועות שהם בעלי איכות. היו להם חנויות. מעט מאוד יהודים עסקו בחקלאות אלא יותר במסחר ובעיקר בלימודים גבוהים. הם אספו כסף ושלחו משלחת שקנתה אדמות על ההר הזה בצורה עצמאית, לא בעזרת נדבנים או קק"ל, אלא מכספם שלהם. הם החליטו שהכי טוב לעלות לא"י כי כל יום יכולים להיות פרעות והגויים שרפו, הרגו והתעללו ביהודים. טוב לבוא לא"י שתהיה לנו מדינה משלנו.

הייתה שמועה שהברון רוטשילד רכש עבורם אדמות, אבל זה לא נכון.

הם הביאו עצים מהרי הקארפטים כדי לבנות צריפים. קנו שטחים מהערבים, מכרו כל הרכוש שלהם שם, ועלו על אנייה לחיפה. עם עגלות וחמורים הם העלו את כל הציוד שהביאו לזיכרון יעקב. פה היה הר ושממה, שיחים. לא היו אדמות לחקלאות והם התיישבו בה. הם הקימו את הרחוב הראשון בזיכרון, רחוב המייסדים ושם בנו צריפים. לא היה בטון. היו נגרים שבנו צריפים לכל האורך של הרחוב "רחוב היין", רחוב המייסדים,  שם גם נמצאת בריכת המים.

המשפחה שלנו, עלתה לארץ עם עוד כמה עשרות משפחות. הם לא היו חקלאים ולא יכלו לעבד את האדמה אז הם הקימו בי"ס לחקלאות ואת הילדים הצעירים שלחו ללמוד שם. הם למדו מהערבים והיו צריכים את עזרתם. לבנות את הבתים הצליחו, את הכביש הראשון בנו עם אבנים, כדי שעגלות יוכלו לנוע.

הבת למשפחת ניידרמן שהיתה בעלייה בחדרה היתה הבת זוג של סמסונוס והם התחתנו.

הסבא שלי בא מרוסיה, האבא שלו הם 5 בנים והם התיישבו בחדרה והם היו ממייסדי חדרה. היו"ר הראשון של הועד היה יעקב סמסונוב מהמשפחה ובועד החקלאי שלהם היה גם מישהו מהמשפחה שלנו. מה עושים עם הילדים? חיתנו אותם, והיות והיישוב היה קטן, נמצאה כלה בזכרון. האבא שלה מאוד אהב אותם, הוא נתן להם את הבית שהיום דניאל (הנינה) גרה בו. הם הקימו את המשפחה בזכרון. הם התחתנו והיו להם 4 ילדים ו 2 בנות , 2 ילדים מתו. כיון שאי אפשר היה להתקיים מהחקלאות לכמה משפחות ומצב החקלאות לא היה טוב, שלחו את הילדים לעבוד ביקב או במקום אחר וחקלאי אחד או שניים נשארו בחקלאות. אבי נשאר בחקלאות כי אביו נפטר כשהיה בן 12, והוא בכתה אחרונה של בי"ס עממי, היה חייב לעזוב את הבי"ס ולעזור בחקלאות ולאמו הנכה. האבא שלי מתוך כל הילדים נשאר חקלאי בזכרון והוא קיבל את החקלאות יחד עם עוד אח אחד.

בניגוד לאבא שלי, האמא שלי הבינה את חשיבות הלימודים ורצתה שכולנו נלמד תיכון, וכך אחותי למדה בירושלים, אני בחיפה ו אחי במקווה ישראל . אמא עבדה בבית אהרונסון היה לה את הגרוש ביד והיא אמרה לאבא שלי שלא הבין את חשיבות ההשכלה, היא ראתה שם אנשים חשובים שרובם היו בעלי השכלה, רבנים, אלופים וכו. ולכן החליטה שגם אני צריך ללמוד. אני סיימתי ועשיתי בגרות. אחי סיים את מקווה ישראל והיה מיועד לחקלאות.

תולדות משפחת אבי

אבי נולד ב 15 במאי ואני עברתי את כל המלחמות. בספר של בן יוסף כתוב על כל המשפחה.

כשעלו לארץ העולים הראשונים היו להם את השכנים הערבים שלא הראו להם סימפתיה והיו עויינים והמשטר הטורקי שהיה בארץ למעשה לא אהב אותנו. שנא אותנו. במלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים היו פה הם לקחו מס בזמן המלחמה מאנשים. הם גייסו צעירים ישראלים יהודים לצבא הטורקי, הם לקחו את העגלות מחקלאים, הם הרימו עגלות, כדי להעביר מטענים, אוכל, חיילים, עצים אז הם הלאימו את העגלות שיוכלו לשרת אותם לטובת המלחמה.

אחרי המלחמה האנגלים נכנסו לפה. האנגלים תמכו בערבים, לא הרשו ליהודים לעלות או להקים צבא או משטרה והם צידדו יותר בערבים. ואז הסוכנות היהודית שהיתה למעשה הממשלה שבדרך הבינו שצריך שיהיה נשק לכל היישובים הקיימים אז בישראל. השימוש בנשק היה מצומצם, כשהיה תת מקלע זה היה כלי אוטומאטי גדול.

אז היו רובים, קנו מהצבא הבריטי שהיה מורכב מהודים ואוסטרלים, הם חנו בזכרון, רצו לקנות יין והיו מוכרים בתמורה רובים מיותרים. גם מהאצ"ל וההגנה והלח"י. אני הייתי אחראי על הלח"י בזכרון כשנתיים לפני קום המדינה. מלאכי אהרונסון, היה בן של האח של שרה אהרונוסון והוא הביא לי יום אחד אופנוע שקנה ללח"י. הוא היה אומר לי קניתי אקדח עם מאה כדורים, היה מביא אליי. כל מקום שהיו קונים ראשי המועצות היהודיים שמו אותם בחביות ובחצרות של חקלאים. שמו אצל אבא שלי במזבלה של הסוסים טמנו שתי חביות ושם היה הנשק. ככה עשו אצל כמה חקלאים גם בנהלל ובבנימינה, ובכל הארץ אגרו נשק בצורה די מצומצמת להגנה אישית שאם הערבים יצאו לפרעות יהיה במה להגן.

לאבי היה רובה ציד, כשיצא לשדה היה לוקח איתו כדי שיוכל להתגונן אם היו גונבים את הסוסים. המושבה הייתה ממנה מישהו שיהיה אחראי על הבטחון והוא חילק את המושבה לאגפים. עלאחד אחד האגפים אבי פיקד. הם היו נפגשים בבית כשאני הייתי ילד בן 10 סקרן ומקשיב למה שמדברים. במקום לומר אקדח אמרו "מהקטנים", ו"מסמרים" במקום כדורים. אני הבנתי מהר את הפרינציפ…

תמונה 1
פרעות 1936, אבא ג'ומיק בן ה-8 מלמד הגנה את האח יעקב (קולה)

האנגלים אמרו שהם מחפשים נשק ואם ימצאו אצל חקלאי מסוים יעמידו אותו למשפט ו-5 שנים מעצר, ולא יהיה מי שיעבד את החקלאות. אז החליטו להוציא את הנשק של המושבה מהסליקים שאינם פתוחים ואשר יכולים לגרום לעוול למי שנתפס ובידו נשק ולהעביר למקום נסתר ציבורי. שלא יפגע ישירות מי שיחביא.

שמעתי את השיח הזה, שהם צריכים להעביר 2 חבילות מאבי. רצו להעביר מהבית שלנו, ברחוב המייסדים, לאקליפטוסים של השמורה. אמרתי להם שאני אעביר עם החמור את הנשק בשקיות על החמור. הם אמרו מה פתאום ילד בן 12 יעביר את הנשק לפה? אמרתי כן אני אעביר את הנשק שבחביות, אמרו מה אתה יודע על זה ?…ואז דקלמתי כל מה שהבנתי מהשיחות ששמעתי. שאלו אם דברתי על זה… חששו מאוד… בסוף נתנו לי ואני ישבתי על החמור עם השקיים ועברתי דרך החצרות ברחוב הרצל והאורנים ואחריי הלכו שניים מרחוק לשמור עליי שלא תהיה תקלה. הגענו עד האקליפטוסים.

אמרו לי אז תרד ותחזור ברגל הביתה. אל תשאל שאלות ולך הביתה מחכה לך שם מפקד פלוגות בית"ר ששמו היה אליהו לנקין. שנים אח"כ הוא היה שגריר שלנו בדרום אפריקה ומפקד פלוגת בית"ר 20 איש, והיה שתוף פעולה עם ההגנה. הוא מחכה לך שם בבית ויתן לך משהו נוסף שאתה צריך להעביר. הוא היה בבית בתוך סל קלוע מנצרים (לנקין היה מסתובב בין החקלאים ומכיר את כולם, וכך הכיר גם את אבי). הוא חיכה עם הסל שמכוסה בבד ואמר לי אתה צריך לקחת את זה עכשיו לבית של בונשטיין אני אלך מאחוריך אם יבוא אוטו צבאי תעשה את עצמך כאילו זה לא כבד. מהבית של אבי לבית של בונשטיין זה בערך 200 מטר. הלכתי לשם והוא הלך אחריי ונכנסנו לבית של בונשטיין שלום. הוא אמר לי עכשיו אתה חוזר הבית ושוב הוראות לשתוק ולא לדבר.

עברה תקופה מסויימת אחרי כן, אני גמרתי שם את הבי"ס, את הקולג' בחיפה, והייתה כשנה עד הקמת המדינה ואז הייתי בפעולה של לח"י והייתי אחראי לח"י בזכרון, לא היו מפקדים אלא אחראים כמו פרטיזנים. אבל אני הייתי אחראי על לח"י זכרון.

הרבה זמן שהיתי באוניברסיטת תל אביב, שנקראו שקמונס, ושם באחד הביתנים של האריזה שישנו הערבים, לח"י התבסס שם היתה יחידה שעמדה היכון. מהאוניברסיטה מהגבעה של האוניבסריטה יצאנו כל לחי לצה"ל, חטיבה 8 של יצחק שדה ומשם התגייסתי ושנתיים הייתי בצבא.

לימים, שאלתי את אבי, תגיד לי עכשיו מה עשיתם בנשק שגירשתם אותי כל פעם אז הוא אמר לי שאת הנשק שהבאתי על החמור העברנו בלילה בחושך לקבר בבית קברות של הזכרון. חפרו שם קבר ריק והכניסו שם את הנשק וכיסו עם מצבה כדי שהבריטים לא ימצאו אותו. ומה עשיתם עם האקדחים ? הבית של שלום בונשטיין, בלילה אם יורדים מזרחה מגיעים ליקב, ואז באחת מבריכות היין הריקות בפנים שמו את האקדחים ורובים ודברים אחרים. כי בהגנה התאמנו בימי שבת כשהיקב היה סגור ולא עבדו בו, היינו מתאמנים בו.

אני הייתי בגדנ"ע, היה לי בן דוד שהיה אחד המפקדים בגדנ"ע והוא גילה שאני בלח"י. הלכתי עם הנערים הגדולים לגדנע והמזכיר של הועד החקלאי אמר לי מה אתה עושה פה בין בני ה 14-15. אמרתי שאני רוצה להיות איתם. נשבעתי על אקדח הייתי בן 13.

אני אמרתי זאת לבן דוד שאבא לו, שהיה איש ניל"י במחתרת, שלמה הלפרין ז"ל, ואמו היתה אחות של אבי. היינו בקשרים טובים. הוא שמע שאני בהגנה ורוצה להיות בלח"י, אבל אני ממשיך להיות בגדנ"ע (בשנת 48 בקשו שהגדנעים יבואו לשמור בקבוץ המעפיל. ואז בא מפקד ההגנה ובא אלי ואמר שאם הבן של סמסונוב לא יצא אז ידברו שיש פרוטקציה, אז אני רוצה לגייס אותך להגנה. אם בלחי יפגשו אותך, אשחרר אותך אחרי שבוע. שמרנו גם בבת שלמה עם מקלות אבל במעפיל הם היו על הגבול ובקשו עשרה גדנעים שיבואו לעזור לחקלאים בלילה. החליטו שמי שיש לו שני בנים, יצא בן אחד. היו כמעט מכות. היו הורים שלא רצו שהבן יצא אבל היה חשש מה יגידו הורים אחרים. גייסו את כולם לאלכסנדרוני.

לח"י אמרו שהם רוצים אותי להיות קצין בצהל. בלח"י היינו בחטיבה 8 של השריון בגדוד 82 בטנקים אבל לא התעסקתי בטנק הייתי מ"מ מרגמות של הגדוד. הייתי כל השנתיים של מלחמת השחרור מ"מ מרגמות. לא רציתי אח"כ להמשיך בצבא למרות שהציעו לי, רציתי מאוד ללמוד.

אחרי הצבא אבי אמר לי שיהיה לו כסף לשלוח אותך. אבל עשר שנים אחרי לא היה עדיין כסף, ונשארתי חקלאי. אני קיבלתי הצטיינות בחשבון ואלגברה אבל הייתי הכי טוב בגיאוגרפיה. בפיזיקה הייתי השני בכתה, היו חמש שאלות ואת השאלה הכי קלה השארתי לסוף ושכחתי לענות עלייה. כשהמורה לגיאוגרפיה בא אליי, אמר לי אתה היית צריך לצאת עם הצטיינות ולקבל סטפנדיה לאנגליה. זה חבל לי על היום.

הזוית האישית

סבא רבא ג'ומיק, סבא ירון והנינה דניאל השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי במיזם תיעוד שבעים סיפורים שהתקיים בבי"ס ניל"י, במושבה זכרון יעקב, לרגל חגיגות שבעים שנה למדינה.

מילון

סליק
מקומות מסתור שארגוני המחתרות החביאו בהם נשק.

ציטוטים

”האנגלים אמרו שהם מחפשים נשק, ואם ימצאו אצל חקלאי - יענישו אותו“

הקשר הרב דורי