מאגר סיפורי מורשת

שמי צבי הכהן. הרב יצחק יוסף הכהן, סבא רבא שלי, נולד בשנת 1821 והיה הרב הראשי הראשון של העיר גרלה בטרנסילווניה, אשר נקראה סאמוש אויוואר בפי ההונגרים. העיר הוקמה בשנת 1770 על ידי הקהילה הארמנית ונקראה ארמנופוליס, כלומר עיר הארמנים. אכן, עד היום יש בה כנסיה ובית קברות ארמנים. באותה תקופה הורשו היהודים להתגורר רק בכפרים קטנים בשכנות לעיר, ורק אחרי המהפכה של 1848 הורשו היהודים להתיישב בגרלה עצמה. בשנת 1880 הוכתר יצחק יוסף הכהן, ע״י הרב מנחם מנדל פנאט מהעיר דאש לרב הראשי הראשון של גרלה. יצחק יוסף היה מבחירי תלמידיו של ה״כתב סופר״ ואביו אברהם, היה אמנם בעל בית מרזח, אך גם מתלמידי ה״חתם סופר״. הרב פנאט ביקר בשבת בגרלה ובזמן קריאת התורה קרא ״יעמוד מורה מורינו הרב רבי יצחק יוסף ברבי אברהם הכהן״ והקהל ענה בקול רם: ״מזל טוב״. כך נקבעה עובדה, ורבי יצחק יוסף הכהן קיבל עליו את משרת הרב הראשי הראשון. יצחק יוסף כיהן כרב העיר במשך ארבעים שנה ונפטר בשנת 1920 בגיל 96. מכתבי היד ההלכתיים שלו לא שרד דבר, אך זכרו מהדהד בספריהם של רבני התקופה. מעניין לציין כי שניים מנכדיו, יעקב (אבי) ואברהם (דודי) נפטרו אף הם בגיל זה.

בנו של יצחק יוסף, אברהם מאיר, ניהל את בית המסחר הגדול של עצים וחומרי בניה של חותנו פייבל שיוביץ (אף הוא סבא רבא שלי) אך נפטר בדמי ימיו, כאשר בנו הצעיר, שנקרא אף הוא אברהם לזכר אביו, היה עדיין ברחם אמו. לכן נשלח בנו הבכור של אברהם מאיר, יעקב, לימים אבי, לישיבה בפרנקפורט אשר בגרמניה כדי ללמוד תורה ולקבל הסמכה לרבנות. זמן מה לאחר מכן נפטר פייבל שיוביץ, סבו של אבי מצד אמו, ממנו התפרנסה המשפחה כולה. יעקב שהיה הבכור, נקרא חזרה כדי לנהל את העסק.

הוא נישא לאישה ולזוג נולדו בן ובת. כאשר הגיעה השואה להונגריה, איבד יעקב את אשתו ושני ילדיו, אשר נספו במחנה ההשמדה אושוויץ. הוא עצמו נלקח לעבודה בזכות מומחיותו בענף העץ, והיה במחנה עבודות כפייה אשר הוקם על מנת לספק את צרכיו הלוגיסטיים של הצבא הנאצי. מפקד המחנה היה קולונל הונגרי בשם אימרה רביצקי, שזכה לימים בתואר חסיד אומות העולם. הקולונל רביצקי לקח את יעקב תחת חסותו והפך אותו ליד ימינו ולמעשה למנהל המחנה.

סבא רבא כהן 

יחד הצילו אלפי יהודים מהשמדה וודאית, בתואנה שיש להם כישורים מיוחדים העשויים להיות לתועלת במחנה. על פי רוב הסתכמו הכישורים בעיקר בהיותם יהודים.

טחנת הקמח

הנכס העיקרי שהיה למשפחתה של אמי, פרט לבית, היה טחנת קמח. ככל הנראה פעלה הטחנה על ידי גלגל שהונע בזרם המים של הנהר. האיכרים היו מביאים שקים של גרעיני חיטה לטוחן שהיה מחזיר להם קמח.

אימא סיפרה לי שהאיכרים היו עניים מרודים, בורים, שאף חשבון לא ידעו ואנטישמיים, והיו חושדים בטוחן היהודי שהוא גונב להם גרעינים. אחד מאבות אבותיה, כך סיפרה, מצא שיטה להניח את דעתם של האיכרים: לכל איכר הוא היה נותן פרוטות נחושת כמספר השקים שנתן לו לטחון. שאלתי את אמי מה יצא לו מזה. היא השיבה כי האיכרים היו בורים וטיפשים והיו גונבים חלק מהפרוטות שקיבלו למשמרת וכך הרוויח הסבא כפליים.

סבי, אייזיק הרש, אבא של אמי, שאני נקרא על שמו (הרש באידיש פירושו צבי) חלה בגיל צעיר באלח דם ועבר טיפולים וניתוחים אין ספור בוינה. למימון הטיפולים נדרשה סבתי למכור את הטחנה. מאחר וטרם הומצאה האנטיביוטיקה, הלך סבי ודעך עד שנפטר והשאיר אחריו את אשתו רחל, את בנו בן השש משה ואת בתו בת הארבע, חוה. ימים קשים עברו על שלושתם ולמזלם עדיין נשאר ברשותם הבית והם התפרנסו מהשכרת דירות.

אמי, חוה לבית נוימן, גדלה בעיר אורדיה, אף היא בטרנסילבניה. עם התגברות האנטישמיות, נאלצה אמי לעזוב את בית הספר התיכון ללא תעודת בגרות, על אף היותה התלמידה המצטיינת ביותר. אביה נפטר בגיל צעיר ואמה פרנסה אותה ואת אחיה על ידי השכרת דירות בביתם הגדול. עם הכיבוש הנאצי, נשלחו כל יהודי העיר לגטו וחוה סרגה סוודרים ומכרה אותם למחייתה. כאשר התברר לה כי היהודים נשלחים למחנות מהן אף אחד לא חזר, ניסתה לשכנע את אמה לברוח בלילה, לרוץ כעשרים ק״מ ולחצות את הגבול לרומניה, שהייתה יחסית בטוחה יותר. אולם אמה סירבה לעזוב את הסבתא שלא היה בכוחותיה לעבור מסע כזה. ימים ספורים לאחר מכן, בחג בשבועות, נלקחו שלושתן למחנה ההשמדה אושוויץ, אמה וסבתה נשלחו בו ביום לתאי הגזים ולמשרפות, בעוד שחוה הצעירה נשלחה למחנה עבודות פרך. לקראת סוף המלחמה נסוגו הנאצים מפני הצבא האדום ולקחו איתם את אסירי המחנות בצעדת המוות עד לגרמניה. בבוא השחרור היא שקלה כ- 25 ק״ג והייתה חולה בטיפוס הבטן. בדרך לא דרך, הצליחה לחזור לאורדיה, שהפכה להיות חלק מרומניה.

המשפחה ברומניה

זמן מה אחר כך נישאו יעקב וחוה וגרו בעיר קלוג׳, בירת טרנסילבניה. יעקב שאיבד את כל רכושו בשואה, הצליח להקים את עסקיו מחדש.

בשנת 1947 נולדתי אני. חודשים ספורים לאחר מכן, תפסו הקומוניסטים את השלטון בכל מזרח אירופה ואסרו על היציאה מהארץ. חוה החליטה כי הפעם תברח ויהי מה. היא הצטרפה לקבוצה של יהודים אשר שילמו למבריח על מנת להעביר אותם להונגריה, אשר אמנם אף היא הייתה תחת שלטון קומוניסטי, אולם עדיין היה ניתן לעבור ממנה בקלות לאוסטריה החופשית. בורחים שנתפסו היה דינם אחד – מוות. לרוע מזלה, היא נלכדה ברחוב, בבודפשט הבירה, ונלקחה למטה המשטרה החשאית, הקג״ב, שם ציפתה לגרוע מכל. אמנם הונגרית הייתה שפת אמה, כמו של רוב רובם של תושבי טרנסילבניה, אך תעודות לא היו לה. בעודה יושבת במסדרון ומחכה למשפט, עבר במקום – בצירוף מקרים מדהים – יהודי שעבד לפרנסתו בשירות הקג״ב והכיר אותה עוד מילדות. הוא שאל אותה למעשיה במקום הנורא הזה וכששמע, לקח אותה לדלת צדדית והוציא אותה לחופשי. היא ברחה מיד ומיהרה לעלות על הרכבת הראשונה לוינה, בירת אוסטריה, וחיכתה לי ולאבי.

על אף שהיציאה מרומניה היתה אסורה, בכל זאת התירו לקשישים לעזוב את המדינה וכך עזבה עמליה, דודתו של אבי את רומניה. בטרם צאתה שילם אבי סכום כסף לא מבוטל וכך נרשמתי כבנה של עמליה. היא היתה בת למעלה משישים ואני הייתי בן אחד עשרה חודש. עמליה הביאה אותי לוינה, שם פגשתי שוב את אמי.

אימא לא העזה לחזור לרומניה או הונגריה, אלא רק שנים רבות אחרי שהקומוניזם נפל. מזלו של אבי לא שפר עליו. הוא היה אמור להצטרף לקבוצת הגברים ולהבריח את הגבול בעקבות אמי, אולם לרוע המזל מישהו הלשין לשלטונות וכל הקבוצה נעצרה ע״י המשטרה הרומנית. אבי נשפט למאסר של שנים רבות, ורק עם מותו של שליט ברית המועצות, סטלין, שוחרר מהכלא, אך היה עדיין מנוע יציאה מהמדינה. רק כאשר הגעתי לגיל בר מצווה התירו לאבי לעלות ארצה ולמעשה ראיתיו אז לראשונה.

באותם ימים, וככל הנראה גם היום, מי שהיה לו כסף, היה יכול לחולל ניסים קטנים ומעשה שהיה כך היה. על אף שהיציאה מרומניה הייתה אסורה, לקשישים התירו לעזוב את המדינה כדי שלא יהיו לנטל על הממשלה. כך עזבה עמליה, ״דודתו״ של אבי (עד היום איני יודע מה בדיוק טיב קירבת המשפחה בינינו) את רומניה. בטרם צאתה, שלשל אבי לכיסם של הפקידים סכום כסף לא מבוטל וכך נרשמתי כבנה של עמליה. היא הייתה בת למעלה משישים ואני הייתי בן אחד עשר חודש. מאז, כשאני שומע שמספרים בטלוויזיה על אישה בת שישים שילדה בן, אני מניד בראשי ואומר, אני יודע איך עושים את זה, הייתי שם.

עמליה הביאה אותי לווינה שם שהיתי זמן מה בבית יתומים, ולאחר זמן קצר פגשתי שוב את אמי. אחיה היחיד של אמי שהיה רופא שיניים, שרד את השואה, התחתן, היגר לבלגיה וגר בעיר אנטוורפן. אשתו נכנסה להריון וכשנודע לו שאמי הצליחה לברוח, התקשר אליה וביקש שנבוא אליהם לסייע לו שכן אשתו הייתה בשמירת הריון. יחד נסענו לבלגיה וגרנו אצל אחיה כשנתיים. באחד הימים, חזרה אמי הביתה מעבודתה ומצאה על השולחן מכתב פתוח מהקונסוליה הקנדית, שבישר על הענקת ויזת הגירה לאחיה, גיסתה ובתם הקטנה. כך נודע לה כי אחיה מתכוון להגר לקנדה ובלעדיה. עוד באותו היום הלכה למשרדי הסוכנות היהודית וביקשה סיוע, לה ולי, לעלייה ארצה.

לפני כשלוש שנים, זכיתי בתואר פרופסור כבוד של אוניברסיטת באבש-בויאיי בקלוג׳ ובמסגרת ביקורי ברומניה סגרתי מעגל וביקרתי עם אחי בבית הכנסת בעיר גרלה. על קיר בית הכנסת תלתה שורה של תמונות. את הראשונה שבהן זיהיתי מיד כתמונתו של הרב יצחק יוסף הכהן, רבה הראשי הראשון של גרלה וסבא רבא שלי.

מאז ועד היום

במשך שלושים ושבע שנים הייתי חבר סגל במכון לחקר המדבר באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חקרתי את הביוכימיה של יצור שמן וחומצות שומן חשובות באצות. בשמונה השנים האחרונות לשירותי באוניברסיטה, שימשתי בתפקיד רקטור האוניברסיטה.

נישאתי בשנת 1973 לפרומה ונולדו לנו שני בנים: עופר, אביה של מיה, ואייל. אשתי נפטרה לצערי, לפני שזכתה לראות את חמשת הנכדים שנולדו לנו.

הזוית האישית

מיה: אני מאד נהניתי ללמוד על ההיסטוריה של המשפחה שלי ועל דברים שסבי חווה. אני רוצה לאחל לשנינו שנמשיך להיות בקשר הרב דורי גם אחרי סיום התוכנית.

סבא צבי: בילדותי לא ידעתי על תולדות משפחתי, רק בגיל מאוחר התחלתי להתעניין ולהעלות על הכתב את הדברים כדי שיישמרו לדורות הבאים. שמחתי להשתתף בתוכנית עם נכדתי האהובה מיה.

סבא צבי תרם שני סיפורים נוספים למאגר, לקריאתם לחצו על הקישורים:

תולדות משפחת הכהן (א)

משואה לתקומה לקורונה ולתגלית מפתיעה