מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר רויניק, זהו סיפור משפחתי:

בשנת 1939 משפחתי, משפחת הורוביץ, חיה בעיירה צ'רנה דונייץ. אימא שלי, שהייתה צעירה מאד, התגוררה יחד עם אחותי התינוקת שזה עתה נולדה,ועם אבא שלי, ארנסט, שהיה מגוייס באותם הימים לצבא.

בתאריך 1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה שצויינה על ידי הפצצה באזור העיירה צ'רנה דונייץ השוכנת בדרום פולין. כל התושבים המבוהלים יצאו מהבתים והחלו לברוח. באותו יום אמה של סלה הצעירה (סבתא שלי), הייתה בביתה כדי לעזור לה עם התינוקת שזה עתה נולדה. במהלך הבריחה הם עברו את נהר הדונייץ בדיוק לפני שהגשר על הנהר הופצץ והם כבר לא יכלו לחזור לאחור.

הם המשיכו לברוח מזרחה. למזלם, בשלב מוקדם של המלחמה, פולין חולקה בין הגרמנים מצד מערב ולרוסים מצד מזרח. אמי סלה מצאה את עצמה בצד המזרחי. כל מי שנמצא באזור זה נלקח על ידי הרוסים והועבר מזרחה לסיביר, שזה אזור רוסיה בצפון מזרח המדינה, בו הטמפרטורות מגיעות בחורף למינוס 40 מעלות.

בדרך, באורח פלא, אמי סלה מצאה את ארנסט בעלה והוא מצא אותה – אחרי שצבא פולין התפרק בעקבות הפלישה של הגרמנים. החיילים שוחררו וכל אחד חזר לביתו. היות ואבי ארנסט לא מצא איש בביתו, הוא המשיך לשטח רוסיה בתקווה למצוא את אמי ואחותי שעדיין לא ראה. כשאחותי התינוקת, רבקה, היתה בת חצי שנה היא חלתה בדלקת ריאות ונפטרה.

את חמש שנות המלחמה חיו הורי – סלה וארנסט – במחנה עבודה שהיה בקרחת יער בסיביר בתנאים לא אנושיים. בתום המלחמה הם שוחררו וחזרו הביתה לפולין דרך אוקראינה. אני נולדתי בדרך לפולין בעיירה אוקראינית קטנה שאין לה שום חשיבות בחיי.

המשפחה הצעירה שלי, הוריי ואני כתינוקת, הגענו חזרה לפולין במטרה לחזור לחיינו הקודמים, אבל הוריי לא מצאו אף אחד מבני המשפחה בחיים. הם לא ידעו איך ימשיכו בחייהם ומאד התגעגעו לבני המשפחה. בעזרת ארגונים יהודיים שדאגו ליהודים שחזרו מהמלחמה לפולין, יישבו אותנו בעיר הפולנית קרקוב, עיר שהיתה פעם בירת פולין. גרנו בבניין בבית-ספר למסחר שהיה פנוי אחרי המלחמה. גרנו בתוך חדרי הכיתות, כמה משפחות בכל חדר. בקרקוב נולדה להוריי בת נוספת ולי – אחות, בשם גולדה. בשנת 1950 המשפחה שלי החליטה לעלות ארצה עם הרבה יהודים אחרים שהבינו שפולין היא לא ביתם. הם עלו ארצה באונייה בה שטו כמה ימים והגיעו לחוף חיפה.

משם לקחו אותנו למחנה מעבר שהיה מיועד לעולים חדשים, בשער העלייה. משם העלו אותנו על משאיות למקום לא ידוע. אמי מספרת שבאמצע הלילה הגענו "לביתנו החדש", שם הורידו אותנו. בבוקר, כשהתעוררנו, מצאנו את עצמנו במעברת אוהלים באמצע המדבר בבאר-שבע. אמי הרגישה געגוע גדול לחייה בעיר היפה קרקוב לעומת האוהלים במדבר, וכך, בגיל ארבע וחצי כשהגענו לבאר-שבע, חיינו באוהל במשך חצי שנה עם כל הקשיים. אז עברנו לבתים הראשונים שנבנו בשכונה א' בעיר. היו אלה בתי בטון מיוחדים שנקראו "בתי התותח" בגלל המכונה שעשתה אותם.

הרבה חוויות ליוו אותי בחיי בבאר-שבע. חיים שלמים התנהלו מאז ועד היום, כשלפני 45 שנה התחתנתי עם סבא שלך – שמעון, ועברתי לגור בבית-שערים בעמק יזרעאל.

כיום יש לי ארבע בנות כולל אימא שלך, דנה, ו-13 נכדים. אני מאד גאה במשפחתי מכיוון שהמשפחה שלנו הוכיחה לעולם שלא ניתן להשמיד את עם ישראל.

הזוית האישית

אסתר: הסיפור הזה של תולדות משפחתי מרגש אותי בכל פעם מחדש מכמה טעמים, במיוחד ההרגשה שניצחתי את הנאצים והקמתי משפחה גדולה שאני גאה בה מאד.

ערן: במהלך תכנית הקשר הרב דורי יצא לי לדבר עם סבתי, בעיקר שמעתי הרבה סיפורים ולמדתי דרך זה על ההיסטוריה המשפחתית וגם הכללית. אגב כך התחזק הקשר שלי עם סבתי ואני שמח על כך.