מאגר סיפורי מורשת

שמי הדר ראובן, יליד 1946, נולדתי בטהרן אירן. עלינו לארץ בשנת 1950 בהיותי בן 4. נחתנו ישר בתוך מעברה בעיר עפולה. אמי נפטרה בהיותי בן 10, היינו ארבעה ילדים כשאני הגדול שבהם. אבי לא יכל לטפל בנו לכן נמסרנו למוסדות שונים. עד הגיוס שלי בגיל 18 הייתי במוסדות שונים. כל מה שעניין אותי בתקופה זו של הילדות כנראה הייתה ההישרדות שלי. את זה כמובן הבנתי כשהייתי הרבה יותר בוגר. בצבא שירתתי בתפקיד שוטר צבאי. אחרי סיום השירות התחלתי לבנות את החיים שלי תוך כדי עבודה קשה. כל חיי עבדתי מעל ל-12 שעות ביום בענף הטקסטיל.

 

בגיל 24 נשאתי לי לאשה את רחל נפתלי מיפו ואז הקמנו משפחה. ראשונים נולדו שני בניי שרון ושי ולבסוף באו בנותיי לילך ולימור. כל החיים שלנו סובבו סביב חינוך וגידול הילדים ושיקבלו את כל מה שצריך כדי שיגדלו ושיהיה להם טוב יותר מאשר היה לי. כשהילדים שלי היו בגילאי בית הספר היינו אני ואשתי  מעורבים מאוד בנעשה איתם בבית הספר. הייתי בוועד ההורים של בית הספר ויזמנו המון סיורים וטיולים. פעם אחת ביקור בתחנת הכוח של חברת החשמל בחדרה.

 

שרון הבן הבכור נשא לאשה את עינת ויש לו שלושה ילדים: הראל, הילה ושני. שי הבן השני נשא לו לאשה את שרית ונולד לו בן ושמו עידן. הנישואים הללו לא עלו יפה והם התגרשו. לאחר מכן הוא התחתן בשנית ויש לו עוד שני ילדים, אורי ועדי. יש להם גם בת לא משותפת ושמה יובל והיא נכדה שלנו לכל דבר. הבת השלישית הגדולה מבין הבנות, לילך, התחתנה עם תמיר להם יש שלושה ילדים: עומר, מור ותמר כשבדרך עוד אחת. והאחרונה הקטנה לימור התחתנה עם אבי ולהם יש זוג תאומים: אור ואלה. שני החתנים שלי מקסימים שבמקסימים. כך שכל החיים שלי סובבים סביב הילדים והנכדים. אנו מבלים ביחד הרבה, יוצאים לטיולים, סיורים, מסעות וחופשות משותפות בבתי מלון. רעייתי רחל היא גם אימא וגם סבתא נהדרת משקיענית ועל כך יעיד הנכד הגדול שלי הראל. כשהילדים והנכדים מגיעים בדרך כלל בערב שבת המאכלים שרחל מכינה הם בעיקרון מאכלים פרסיים כגון: חורוש, גונדי, אורז פרסי והמון עופות בגריל.