מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית. בשנת 1934 אבי, ד"ר הוגו צבי להרס שהיה רופא בכיר בהמבורג, גרמניה, גילה צלב קרס על צלחתו בבית החולים. זה היה סימן בשבילו ובשביל אמי, ד"ר היידי גלוקסמן להרס לאנטישמיות המתגברת בגרמניה והם החליטו לעלות לישראל.

בארץ הם גרו בצפת, שם עבד אבי כרופא של הקיבוצים באזור ואמי ניהלה פנסיון לקצינים הבריטים ששלטו בארץ. בשנת 1936, כשאני תינוקת בת שנתיים, החלו פרעות של הערבים ביהודים בצפת והורי נאלצו שוב לעזוב את מקום מגוריהם ולהתחיל מחדש בתל אביב. אבי עבר לעבוד כרופא של נמל תל אביב ובביה"ח דונולו ביפו, אשר נוהל באותה תקופה על ידי הבריטים.

כאשר מלאו לי 10 העבירו את אבי מנהליו הבריטים לבית החולים במגרש הרוסים בירושלים, ואחרי כמה שנים לבית החולים בית צפפא, אשר שכן בלב שכונה ערבית בירושלים. בכ"ט בנובמבר 1947, עם החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, החליטו אבי וחבריו ל"הגנה" כי למרות שמדובר בשכונה ערבית, אין חשש לחייהם שכן הם עוסקים בטיפול בחולים, ערבים ויהודים כאחד.

לצערי, החלטה זו של אבי התגלתה כטעות שכן מספר ימים אחר כך, נכנסה חולייה ערבית לבית החולים וירו באבי ובשתי אחיות יהודיות. כך נותרנו אמי, אני (בת 12) ועוד שני אחיי הקטנים ( בגילאי 7 ו 2) לבדנו, להתמודד עם מלחמת העצמאות, המצור על ירושלים ומלחמת קיום פרטית שלנו. חודש לאחר הרצחו של אבי, סבתא לינה, אמו, קיבלה התקף לב ונפטרה מצער, ואנו לא יכולנו אפילו להגיע ללוויה בגלל המצור על ירושלים.

המנדט הבריטי עדיין שלט בארץ וכפו עלינו עוצר בית כל יום מ 19:00 בערב ועד הבוקר. אנחנו הילדים כמובן התגנבנו אחד לשני דרך החצרות והורינו דאגו מאוד אך אף אחד מחבריי מעולם לא נתפס. בזמן המצור היה מחסור באוכל ובמים, הממשלה נתנה לכל אחד הקצבה של 150 גרם לחם ודלי מים ליום. היינו צריכים למצוא דרך להסתדר עם זה. אמי, שעברה כבר מלחמות, אגרה במחסן קופסאות שמורים וקונוסים של סוכר ולכן  הרגשנו במצב מצוין יחסית לסובבים אותנו. למדנו גם להכין מאכלים מעלים ופירות שמצאנו בסביבה.

ב-14 במאי הבריטים עזבו וקמה מדינת ישראל בהכרזה של בן גוריון ראש הממשלה. המלחמה עם הערבים מכל הכיוונים נמשכה וכך גם המצור. לוחמי הפלמ"ח ניסו להעביר מזון לירושלים באמצעות שיירות משורינות ובדרכים עוקפות, חלקם הצליחו להגיע וחלקם נפגעו בדרך. כדי לשבור את  המצור סללו לוחמינו את דרך בורמה שעברה בין ההרים עד לקיבוץ חולדה ומשם היו כבישים פתוחים. אך כמובן שגם כמות האוכל שהגיעה באמצעות שיירות אלו הייתה מועטת והייתה צריכה להתחלק בין כל התושבים בירושלים.

באחד הימים, קבלתי רשות לנסוע לשבוע לבקר את סבי בתל אביב. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. נסעתי בתוך רכב משוריין, בדרך מלאה אבק וחול, כולי אחוזה פחד שהרכב שלנו יותקף על ידי חוליות הערבים. כשהגעתי לתל אביב, הרגשתי שהגעתי לעולם אחר. ראיתי אנשים יושבים בבתי קפה על שפת הים, אוכלים גלידה, תותים וקצפת. בשביל הילדה שיצאה מהמצור, הקיצוב באוכל והמלחמה היומיומית, הפער היה בלתי נתפס.

סבי וסבתי החליטו לא לעלות לארץ עם הוריי ונשארו בגרמניה. ב1936 שלחו הגרמנים את הורי אמי, ד"ר אלפרד ופרידה גלוקסמן, למחנה עבודה. למזלם, אבי, שהיה רופא בכיר והיה מקורב לנציב העליון הרברט סמואל, השיג עבורם סרטפיקטים (אשרת עליה לישראל אשר ניתנה באותה תקופה בכמויות מועטות ביותר) ובשנת 1938 הם הצליחו להימלט מגרמניה ולעלות לישראל.

גם הוריו של אבי, יוסף ולינה להרס הצליחו להימלט מברלין ברכבת האחרונה ב 1 בספטמבר 1939 והגיעו ארצה. סבי וסבותיי נפטרו בישראל, וסבי השני חזר לגרמניה לאחר תום מלחמת השחרור, שם קיבל את כל רכושו חזרה מהגרמנים. הוא עבר לכפר ווילהמזפלד קרוב להיידלברג שם הרצה באוניברסיטה בתחום הקניין הרוחני. שם התחתן שנית עם אליזבט וחי עד גיל 85 ונקבר שם.

אני, שהייתי ילדה צעירה שמגיל צעיר התמודדה עם מלחמות ואבדן לא ידעתי הרבה על חיי סביי וסבתותי לפני שבאו לישראל. הכרתי אותם ולמדתי לדבר גרמנית. סבתי לינה סרגה חליפות ובגדים עבור נשים וסבתי פרידה נתנה שעורים פרטיים לילדים באנגלית. סבי אלפרד הציע לעירית תל אביב להקים טיילת לאורך חוף הים ולהקים פארק לאורך הירקון אך צחקו ממנו כי ראו בו זקן גלותי שאינו מבין בתכנון ערים.

מה שעוד ידעתי היה שהוא היה ראש עיר בגובן. לא היה לי מושג איפה זה בכלל. בספטמבר 2017 נסעתי לטיול מאורגן לאלבניה. בטיסה לידי ישב גבר נאה וכאשר התחלנו לשוחח הוא שאל על משפחתי בגרמניה וספרתי לו על סבי. הוא קפץ ממקומו – אני נולדתי בגובן וגדלתי שם.

ממנו למדתי הרבה פרטים שלא ידעתי על סבי, ובעקבות פגישה מקרית זו, נסעתי לבקר בגובן. סבי היה ראש העיר בגובן בין השנים 1912-1924, הוא היה ראש העיר היהודי היחידי מאז ומעולם. הוא היה ראש עיר מאד מוערך ועירית גובן קבעה רחוב על שמו,Dr Alfred Glucksmann. בארכיב העירייה נמצאים מאמרים שכתב סבי ושנכתבו עליו. את כל אלו ראיתי בביקור האחרון שלי בגובן, שם התקבלתי בכבוד מלכים, פגשתי את ראש העיר, ראיתי את העיר ושמעתי על ההיסטוריה שלה והבנתי מדוע סבי הציע את מה שהציע לעירית תל אביב.

בימים הבאים, הוזמנתי להתראיין על הסיפור שלי ושל סבי לעיתונות ולתחנות רדיו שונות בגרמניה, בביקורי האחרון אף התראיינתי לטלוויזיה. הופתעתי לגלות כמה אני זוכרת גרמנית, אחרי שלא דיברתי את השפה הזו כשלושים שנה.

הזוית האישית

שי: אני רוצה לאחל לסבתא שתמשיך לכתוב סיפורים מעניינים כאלה