מאגר סיפורי מורשת

זו ילדותי

בשנת 1948 נולדתי בעיר גסרין שבתוניס להוריי רוזלנה ולכדר בוקובזה. אני הבת השלישית מתוך עשרה אחים ואחיות. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה חייט. כשנולדתי אבי נתן לי את השם מננה שזה נגד עין הרע כשגדלתי קראו לי ננה וכשעליתי לארץ ישראל קראו לי חנה וכיום עדיין קוראים לי חנה.

לא היו גנים ובתי ספר למדנו "בחדר" עם רב ושיחקנו בחמש אבנים וקפצנו בחבל, עזרנו בעבודות הבית ושמרנו על האחים הקטנים.

בשנת 1953 עלינו לארץ בעקבות דודים, סבים וסבתות שלנו, עלינו באנייה הפלגנו במשך שמונה ימים, עלינו בתקופת החורף. בגלל מספר הילדים קיבלנו שתי חדרים, באנייה קיבלנו ארוחות מלאות וטעימות מאוד.

האנייה עגנה בחיפה, החלום שלנו והתקווה הייתה להתיישב בירושלים עיר הקודש אבל שמו אותנו במושב ספסופה בצפון לא רצינו להיות שם.  נשארנו שם שבוע ימים. במשך השבוע אבי עבד בסלילת כבישים ובמקביל ההורים שלי חיפשו את המשפחה שלנו ואז נאמר להורי שהמשפחה כולה עברה לדרום, שלחנו מסר לאח של אמי, דוד שלי, והוא בא ולקח אותנו למושב גילת בדרום, שם התגוררה רוב המשפחה ומאז ועד היום המשפחה עדיין גרה במושב גילת. כשהגעתי למושב גילת, חלק מהמושב היה מיושב, השכנים מסביב עזרו לנו להתאקלם בשכונה ואז היה לנו יותר קל להתחיל ללמוד את השפה, בנינו בית ועד היום הבית הזה קיים.

בשנת 1953 כשעלינו לישראל קיווינו לחיות בשלום עם שכנינו הערבים אבל הם לא רצו שלום איתנו ותמיד יצאו נגדנו למלחמות, דוגמה: בשנת 1956 מלחמת סיני, בשנת 1967 מלחמת ששת הימים, בשנת 1973 מלחמת יום כיפור. בשנת 1977 נחתם הסכם שלום עם מצרים ומאז אנחנו איתם בשלום ובהרמוניה.

.

הילדות שלי הייתה במושב גילת, שנמצא בדרום ליד באר שבע. התחלתי ללמוד לקרוא ולכתוב בבית ספר במושב גילת. בבוקר היינו כל האחים צועדים ברגל לבית הספר וכל אחד היה הולך לכיתה שלו. כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה, כולם היו עומדים ומחכים שהמורה תגיד לנו שאפשר להתיישב. בהפסקות שיחקנו תופסת, קלאס וחמש אבנים. אם איחרנו לשיעור היו מעמידים אותנו בפינה עם הגב לתלמידים, עונש נוסף שהיינו מקבלים זה שהיו מכים אותנו עם סרגל על קצות האצבעות וזה היה מאוד כואב.  כשהיינו מסיימים ללמוד היינו כולם צועדים יחד הביתה. היינו מגיעים הביתה, אימא שלי הייתה מחכה לנו בבית, כשהגענו הביתה היינו אוכלים מאכלים שאימא שלי הכינה אבל לא אכלנו בשר, מכיוון שבשר היינו אוכלים רק בשבתות ובחגים.

אחרי הארוחה היינו יוצאים לעבוד בשדות ולרעות את הכבשים. אחרי הלימודים גם עזרנו בעבודות המשק כמו לשתול עצים לאסוף תפוחי אדמה ובוטנים, קטפנו עגבניות, מלפפונים, פלפלים. קצרנו אוכל לפרות, אספסת ותלתן, האכלנו את הפרות בשעות הבוקר ובערב חלבנו את הפרות, לקחנו את החלב למחלבה ומזה שתינו חלב והכנו גבינות.

התחביב שלי בתור ילדה היה עבודות יד כגון: סריגה, ריקמה ותפירה. בבית הספר היו לנו חוגים לכול התחביבים שלנו.

חגים ומועדים

כשהיינו בטוניס היינו חוגגים בסתר בגלל הגויים שהיו מציקים לנו כדי שלא נוכל לחגוג בכיף, זו אחת הסיבות שעלינו לארץ-ישראל. בישראל חגגנו בשמחה את כל החגים ויכולנו לחגוג בשמחה עם כולם ולעשות את המנהגים והמסורת כמו שצריך לפי הדת. את ראש השנה היינו חוגגים שלושה ימים ופה בארץ חגגנו יומיים. בכיפור היינו מסתגרים בבתי כנסת. את הסוכות היינו בונים במקומות מסתור. בחנוכה היינו מדליקים את החנוכיות בשמן זית בתוך הבתים. בפורים היו תופרים לנו תחפושות של גיבורי המגילה: מרדכי היהודי, אסתר המלכה, ושתי, המן הרשע, אחשורוש.  בפסח היו קונים לנו בגדים חדשים והיינו צריכים לשמור שלא יגע בהם לחם או כול דבר חמץ, כדי שיהיו כשרים לפסח ונוכל ללבוש אותם בפסח בלי חשש לחמץ. בפסח הגויים היו עוזרים לנו בזה שהיו מחביאים לנו את החמץ. סבא וסבתא שלי עלו לישראל הביאו איתם תיבה מעץ גדולה שהיו בתוכה כלים מיוחדים לפסח.  בראש חודש ניסן היינו פותחים את התיבה רחוק מהבית כי הבית היה חמץ והיינו פורסים סדינים, מדיחים את הכלים בזהירות כי הכלים היו מיוחדים. מי שהדיח את הכלים הייתה סבתא שלי עם הנכדות. והיינו נהנים מזה (פעילות כיפית של פעם בשנה).

מסיפורים שסיפרו לי אבי, אמי, סבא וסבתא שלי שכשהוכרזה מדינת ישראל כמדינת היהודים, היהודים בטוניס הסתתרו בבתים כי הערבים זעמו על קיום מדינת ישראל. בשנים שהיינו בטוניס בכל תאריך שחל יום העצמאות היינו (היהודים שבטוניס) מסתתרים. בשנת 1953 עלינו לארץ ואנחנו נהנים לחגוג את יום העצמאות.

שואה

מסיפורים שסיפרו לי הורי על השואה הגרמנים הגיעו לכפר התנפלו עליהם ולקחו להם את כל הרכוש וכל מה שהיה להם: בגדים, רהיטים, כסף וזהב.

בישוב שגרנו היה נוף כפרי, שטחי מרעה ובאופק הרחוק היו הרים וגבעות.

בגיל 18 הייתי בטיול בירושלים העתיקה ואיבדתי ארנק ואחד הנוסעים מצא אותו החזיר לי אותו, ומאז אנחנו בעל ואישה קרוב לחמישים שנה. יש לי 8 ילדים – 3 בנים ו- 5 בנות, מהם יש לי 19 נכדים ונכדות, ברוך השם. אנחנו גרים כיום בעיר אופקים, אני בפנסיה ומתנדבת בחוסן, בשנת 2008 היה מבצע עופרת יצוקה נפלו טילים על אופקים בעקבות המבצע הוקם מרכז חוסן קהילתי שאליו הגיעו נפגעי חרדה וטראומה ותושבים שלא היה להם מקלט בבית. באותם ימים המתנדבים מחוסן הסתובבו במקלטים ציבוריים לעודד אנשים ולדאוג להם, שיהיה להם כול מה שצריך כגון: אוכל, משחקים לילדים, לנקות את המקלטים הציבוריים שיהיה נעים לשהות בהם. בעלי עובד כמנהל בחברת אבטחה.

 הזוית האישית

בפרויקט זה חוויתי חיבור נפלא לנכדים שלי, התרגשתי מאוד לספר להם את כל סיפור חיי, בעזרת ההכוונות של הפרויקט, תמיד סיפרתי לנכדים על הילדות שלי ואיך היה כשאני הייתי ילדה, אך אף פעם זה לא היה מסודר ומפורט כמו שנעשה בפרויקט זה. גם מבחינת הנכדים שלי, מיקה ואורי, זו הייתה חוויה נפלאה, מעניינת ומסקרנת לדעת הכל על סבתא, הם ואני חיכינו בציפייה גדולה בין מפגש למפגש. זהו זיכרון מקסים עבורנו.