מאגר סיפורי מורשת

סבא דני מספר:

אבי

משה רובינליכט, נולד בשנת 1906 בפולין בעיירה אולקוש. הוא היה אתלט שרירי, שחקן כדורגל ידוע ושירת בצבא הפולני (נדיר אצל יהודים). בהיותו חובב רכיבה וסוסים, הוריו העשירים קנו לו במתנה סוס:

להוריו העשירים היה בית ענק – כל כך גדול, עד שהפולנים הפקיעו והפכו אותו לבית העירייה. אחיו של אבי הצליח לברוח לעיר וילנה במדינת ליטא, ושלח לאבי אישור אזרחות פולנית בנסיון לקבל אשרה משלטון המנדט הבריטי לעליתו ארצה. אבל כבר לא היה מי שיקבל אותה, כי הוא נרצח – לא ע"י הנאצים (שעוד לא פלשו לליטא), אלא בידי ליטאים אנטישמים. זה האישור:

בשנת 1934, כשהיה בן 28, אבי החליט להעפיל ארצה ("העפלה" היא כניסה לא חוקית לישראל, בהעדר אשרת עליה משלטונות המנדט הבריטי בארץ). הוא ארגן קבוצה קטנה, קנו סירה ונחתו באישון ליל בחוף נהריה. אבי הורה לכולם להחביא את מסמכיהם ולמהר למקום ישוב כדי להתערות ולהיעלם בין התושבים. בדרכם נתקלו בבדואי זקן שישן בשדה, ואבי לא הרשה להרוג אותו. התוצאה הייתה שהם נתפסו על ידי "כלניות" – צנחנים בריטים חובשי כומתות אדומות. באותה עת עוד לא נוסד מחנה גירוש המעפילים בעתלית, ומי שנתפס היה מוחזר לארץ מוצאו. אבי אמר ששמו משה רפפורט והוא מרוסיה. אבל בשגרירות רוסיה בתל אביב לא זיהו אדם בשם זה. לכן הבריטים עצרו אותו והוא נכלא בכלא מצודת עכו, ממנו שוחרר רק כעבור חצי שנה:

תדפיס מהמסמך הנ"ל:

תל אביב 24.3.36. כנסת ישראל. הנדון: משה רפפורט.

א.נ. לבקשת הנ"ל הרינו מאשרים שהוא מאסירי עכו, ישב בבית הסהר 6 חדשים, ויצא לפני שבועיים בערבות של 200 לא"י. אנו מבקשים להמציא לו עבודה קבועה.

בכבוד רב, ועד הקהילה העברית של יפו ות"א.

אמי

חנה לבית פוקסברונר, נולדה למשפחה עשירה וענפה ב 1918 בעיר רָדוֹם בפולין, בכורה מתוך ארבע אחיות. ביתה היה בית דירות גדול בן שלוש קומות עם בוסתן שהשתרע על רחוב שלם.

לאמי הייתה אחות צעירה בשם רוז'ה, נשואה לאיש טוב בשם רובין אדלר, והייתה להם תינוקת בת שנה בשם רות. כדי להציל אותה מהשמדה הוא מסר אותה למשפחת גויים ושילם להם ביד נדיבה כדי שיטפלו בה עד עבור זעם. מאז ועד מותו הוא חיפש אך לא מצא אותה.

אמי עלתה ארצה עם אביה בשנת 1936, כשהייתה קצת יותר מבת 18. כדי להוציאה מפולין אביה שיחד פקיד בעירית רדום להוציא לה תעודת לידה מזויפת, בה היא "הוצערה" בכמה חודשים וכך הצליח להעלותה ארצה יחד אתו.

סבי מצד אמי

סבי משה יואל פוקסברונר עלה ארצה בשנת 1933. מסיבות לא ברורות אשתו ובנותיו נשארו בפולין. כשלוש שנים לאחר מכן געגועיו גברו והוא החליט לצרף אליו לפחות את אמי שהיתה בתו הבכורה. הוא הצליח לקבל עבורה אשרת עליה ארצה, ובהמשך אזרחות פלסתינית לשניהם. הם נסעו 3 ימים ברכבת לנמל קונסטנצה ברומניה, ומשם הפליגו במשך חמישה ימים באנייה "פולוניה" לישראל (באותה אנייה גם הבריחו נשק למחתרות בארץ). הנה היא (שנייה מימין וסבי (שני משמאל) על הסיפון:

כאמור, סבי עלה ארצה בשנת 1933. הוא לא הורשה להביא אתו כמעט כלום מפולין, ולפרנסתו עבד בעבודה פיסית קשה וגר בחדר שכור בתל אביב. הוא היה גלמוד, עד שלרווחתו הצליח להעלות ארצה את אמי. כך שניהם ניצלו מהנאצים, בעוד שיתר בני משפחתם נרצחו בשואה.

(שנת 1933 – עלה ארצה לבדו, בשנת 1936 – עלה ארצה יחד עם אמי)

אני – סבא דני

הוריי יפי התואר נישאו כדת וכדין בשנת 1940 בבניין "ועד הקהילה" בשדרות רוטשילד בתל אביב:

אני, בנם בכורם, נולדתי בסוף שנת 1943 בבית חולים "הדסה" ברח. בלפור 8 בתל אביב (כיום עומד במקומו מגדל דירות). המסיבה הראשונה בחיי הייתה ברית מילה (אבי שני מימין):

נולדתי עם שם משפחה מזויף – רפפורט, כשמו המזויף של אבי:

 

אני פלשתינאי – כותרת תעודת הלידה שלי מעידה עלי שנולדתי בפלשתינה:

הנה אני – כבר פלשתינאי בן 3…

גרנו בתל אביב ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב, בחדר בדירת שני חדרים מחולקת בין שתי משפחות, חדר לכל משפחה עם מטבח ושירותים משותפים לשתיהן.

משם עברנו לדירה ברחוב הירקון. בתל אביב של אז הייתי קוטף תרד בר ברחובות, ובגינות הבתים הסתובבו צבים. ביננו לבין הים חצצו גבעות כורכר, והיינו משחקים עליהן בחולות. אני ועוד זכיתי לראות את כל החוף הסלעי פרוש למרגלות רכס הכורכר הפראי של תל אביב הישנה. על הגבעות האלו היה בית קברות מוסלמי נטוש. על פי האיסלם מותר לפנות בית עלמין אחרי 40 שנה, אז לקחו לי את הגבעות האהובות שלי ובמקומם בנו את מלון הילטון.

הדירה שלנו הייתה קטנה – דירת סלון עם מרפסת: בסלון הייתה ספה שבלילה היו פותחים למיטה והורי היו ישנים עליה. לי הקצו מרפסת מטבח סגורה ברוחב מטר אחד ובאורך שני מטרים – בדיוק ברוחב ובאורך של מיטה מתקפלת. בערב היו פותחים את המיטה ומציעים לי אותה, ובבוקר היו מקפלים אותה הצידה ובמקומה מכניסים שולחן וכיסא עץ שסבא שלי עשה.  אחי חיים קיבל את פרוזדור הכניסה לבית. גם לו הייתה מיטה, אבל הוא עוד היה ילדון ולא נזקק לשולחן משלו.

בין השנים 1949 ל 1959 היה בארץ משבר כלכלי חמור. כתוצאה מכך הוכרזה "תקופת צנע" שאילצה את האזרחים לחיות בצמצום עד כדי דלות. היה מחסור בכל דבר – מזון בסיסי, בגדים, ובעצם הכל – אפילו סוכר היה נדיר, שלא לדבר על קפה שלא היה בנמצא. את המזון היינו קונים בהקצבה, על פי תלושים שנתלשו מפנקס אישי שלנו (התלושים לא באו במקום תשלום, אל נועדו רק לקיצוב הכמות שהיה ניתן לקנות בכסף):

לפעמים היינו מקבלים בדואר חבילה מבני דודים מלונדון. תמיד היו שם שני תפוחי עץ, אותם אימא הייתה חותכת לרבעים – רבע ליום לכל אחד. במקום בשר היינו אוכלים דגים – מין "פילה" קפוא עם ריח שנשאר לדיראון באפי עד היום. בהעדר מוצרי מזון בסיסיים אמא הייתה אשפית אלתורים: כבד מחצילים, רסק תפוחים מקישואים, אורז מפתיתים ועוד מרעין בישין שעד היום איני סובל. דגים לא יבואו אל פי עוד.

גם בגדים ונעליים היו חסרים לנו, וכשגדלנו אימא הייתה חותכת את חרטומי הנעליים כדי שנצליח ללכת בהם עוד כמה חודשים, כשהבהונות מבצבצות. וגם את הישנות החתוכות לא הייתה זורקת, אלא מקפחת בהם את אחי שעל לא עוול בכפו יצא יותר קטן ממני. ובפורים איש לא קנה תחפושות, אלא אימא הייתה מאלתרת אותן מבגדים ואביזרים ישנים, ואת האיפור הייתה מציירת עלינו בפחם ממדורה.

חיינו בצניעות ובצמצום, אבל כמו כל עמך ישראל שמחנו בחלקנו והיינו מאושרים.

גרנו בסביבה חילונית, אבל היינו הולכים בשבתות עם סבא לבית הכנסת המקומי, אוספים סוכריות מבר מצווה, ונהנים להציק למתפללים שהיו נוזפים בנו – שובבים שכמונו… כמעט לאף אחד לא הייתה מכונית, ואבא היה מרכיב אותי על האופניים המשומשים שקנה. היינו מטיילים בפרדסים שהיום סלולים עליהם רחובות תל אביב ונהנים מהחיים לא פחות מההנאות שלכם בטיולים לחו"ל, נכדי האהובים. טלוויזיה ומחשב לא היו, והיינו משחקים חבורות – חבורות במשחקי רחוב: תופסת, מחבואים, מחניים, קלאס, פרסים שהיינו גוזרים מסמלים של קופסאות סיגריות, סטנגה (לא חלילה עם כדור, כי לא היה – אלא עם בליל סמרטוטים מכודרר). עפיפונים עשינו מנייר ופצלי קנה שקטפנו לבד, וקורקינט עשינו מקרשי בניין עם גלגלים ("קוגלגרים") משומשים שאספנו במוסכים. לא היו משחקים ממוחשבים, לא היתה טלוויזיה, ואפילו רדיו היה רק לחלק מהמשפחות.

גן עירוני לא היה קיים, אלא בגיל 3 נשלחתי לגן ילדים פרטי, אותו סיימתי בהצלחה בגיל 6 אצל הגננת חנה השמנה, שריחה עוד עולה באפי עד היום…

בתי הספר היסודיים שלי אינם עוד:

חטיבת ביניים לא הייתה, אלא אחרי בית הספר היסודי היינו עולים לביה"ס התיכון – לכיתה "חמישית" (כיתה ט' בימינו), ולומדים בו עד כיתה "שמינית" (קרי – כיתה י"ב). בבית ספר תיכון למדתי ב "כפר הירוק". הצטיינתי במה שאהבתי – כימיה, ביולוגיה, ספרות, מטעים, גידול בקר, גידולי שדה ועוד מקצועות חקלאים (חקל = שדה). וכמו עידו נכדי הצטיינתי בשחייה:

התגייסתי לשירות סדיר בצבא בשנת 1962 ושירתי עד שנת 1965:

בקושי הספקתי להשתחרר וכבר פרצה מלחמת ששת הימים ומייד גויסתי למילואים:

 

המשכתי לשרת במילואים – אחרי מלחמת ששת הימים גויסתי כל שנה לחודש אימונים והשתתפתי במלחמת יום כיפור ומבצע שלום הגליל. עקב פגיעה במלחמת יום כיפור שוחררתי מהצבא אך נאבקתי לחזור לשרת במילואים כמתנדב. בהתחלה דחו אותי, אך עם עזרה של חברים רמי דרג עשו לי טובה והחזירו אותי לשירות מילואים כקצין משפטים בדרגת סרן בפרקליטות הצבאית, שם לימדתי סנגוריה על חיילים וקצינים. עד ששוחררתי גם מזה בגיל 50.

איך גדלתי – אני, דור ראשון אחרי השואה:

חיי קהילות היהודים בפולין היו חברתיים, הקשרים בתוך המשפחות היו הדוקים, והמשפחות היו גדולות מאוד:

גיל הנישואין היה נמוך. הנה סימה, אחת משבע דודותיה של אמי, שהייתה בגילה. כלומר: סבתא של אמי ילדה את סימה באותה שנה בה נולדה אמי…:

 

המשפחה הייתה גדולה – לאמי היו הורים, אחיות, דודים ודודות, בני דודים והרבה הרבה קרובים. כולם היו בקשר הדוק והתבדלו מהגויים. חיי המשפחה היו עשירים, המשפחות המורחבות שמרו על קשר הדוק, והבדילו את עצמם מהגויים. כך זה כשחיו בגולה …

אבל כמעט כל בני המשפחה נרצחו בשואה – הן מצד אבי והן מצד אמי. רק מעטים הצליחו לשרוד ממנה. כתוצאה מכך משפחתנו בארץ היתה קטנה ומצומצמת, הן מצד אמי והן מצד אבי – אודים מוצלים מהמשפחות המפוארות בפולין. אני גדלתי בלי סבים וסבתות, דודים ודודות. היו לי רק 2 – 3 בני דודים מדרגה שנייה. רק סבא אחד אהוב היה מוחשי – משה יואל אביה של אמי.

זיכרונות:

לקראת ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה אבא קנה מצרך נדיר – רדיו משומש. אני זוכר את השכנים הרבים שהתקבצו אצלנו לשמוע את ההצבעה ששודרה בו. כשהתברר שתהיה לנו מדינה פרצה שמחה עצומה – אנשים רקדו במעגלים ברחובות, הדליקו מדורות והשירה רעמה מכל עבר.  מרוב שמחה אני הלכתי לאיבוד, אך למזלם הורי המודאגים הצליחו למצוא אותי.

את סדר פסח היינו חוגגים כשסבא יושב בראש השולחן וקורא מהגדה עתיקה, שעברה במשפחה מדור לדור כ 200 שנים, עד ימינו. הוא היה מנהל את הסדר ביד חזקה ובזרוע נטויה כאילו זה עתה יצאנו ממצרים… ואחרי שפתחו את הדלת לאליהו הנביא, הוא תמיד הראה לי שחסר יין בגביע, וסיפר שאליהו נכנס בסתר ושתה… ורק עוד דבר קטן: תמיד, אבל תמיד ביקשתי שיקנה לי פרה תמורת האפיקומן (ולפעמים גם סוס)…

ביום ראשון 5 בפברואר 1950 אמא העירה אותי עם צלוחית שלג בידה – כן – שלג ירד בתל אביב, על גבעות הכורכר שלי:

חמש שנים לאחר מכן נדד לארץ נחיל ארבה מזיק. הוא הגיע גם לתל אביב ואני, כילד, שמחתי מאוד לאסוף ולגדל את החרקים האהודים, וכעסתי על אמצעי ההשמדה שנקטו בהם … הגנה על חיות בר עוד לא הייתה, וכבר מגיל שלוש היה לי צב (כן – אחד מאלה שהסתובבו בגינה). בהמשך היו לי גם חרדונים, לטאות, ציפורים, עכבר לבן, נחש, עכבישים, עקרבים ושאר שרצים שגידלתי ב"חדרון" שלי – אמא הנערצת לא מנעה אותם ממני למרות הצפיפות…האהבה לבעלי חיים נמשכה גם כשבגרתי, ובחצר שלנו ברמת השרון היו חיות שכולם אהבו:

 

והיו לנו גם חיות אחרות (חיות בר ברישיון מרשות שמורות הטבע):

והיו לנו גם חיות אחרות (חיות בר ברישיון מרשות שמורות הטבע):

הצבים גדלו לענקים ומסרנו אותם לגן החיות "ספארי" והם שם עד היום:

 יום אחד התחילו לבצבץ נכדים לאויר העולם:

ומאותו יום אבא דני הפך לסבא מאושר:

ומאז נולדו לי עוד נכדים ונכדות שמסבים לי אושר גדול, אבל את הסיפור שלי אתם אעלה בתכנית הקשר הרב דורי שלהם – כשיגדלו …

 

לקובץ התיעוד המלא: 

הזוית האישית

דני רווה השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי נכדיו יוני ועדו רווה. התכנית נערכה בבית הספר אמירים ברמת השרון, התשע"ט.