מאגר סיפורי מורשת

מתי נולד? היכן? ומה קרה בשנה זאת במקום הולדתו?

נולדתי במרוקו בשנת 1944 בעיר סלא (כמו תל אביב-יפו של ישראל). העיר סלא הייתה מחוברת לבירת מרוקו רבאט, על פי מה שאמי סיפרה לי שנת הולדתי הייתה שנה קשה של סוף מלחמת העולם השנייה והמצב הכלכלי של המשפחה היה קשה, כמו רוב תושבי מרוקו. אימי מספרת עוד שתקופה זאת הייתה תקופת צנע שבה חולקו מזון לפי נפש והורי היו צריכים לעבוד כדי להתקיים כשבבית היינו שני ילדים והורים. אבי עבד בסנדלרות עממית ואמי נאלצה לעסוק בתפירה בשוק העיר. אימי עוד מספרת כי כדי להמחיש את תקופת הצנע היו מגיעים אנשים עם מחסה כרית ובו עשרות חתיכות בד כדי לתפור "גלבייה" (לבוש ערבי מסורתי).

ילדותו והקשר שלו לאמו

עוד מילדותי בגיל שבין 3-4 שנים, אמי אומרת שהייתי ילד שובב, זה התבטא ביציאה מהבית לרחוב, דבר שהיה מסוכן בזמנו כי היה ידוע שהיה חטיפת ילדים לצורך מכירתם לחשוכי ילדים. דבר שהכעיס את אמי שניסתה להסביר לי את סכנת השיטוט ברחוב. השובבות שלי הביאה אותי בגיל 3-4 לשחק עם "אבן רחיים"(מכשיר לטחינת חיטה) אותה גילגלתי בבית בעת שאמי הייתה בעבודה, אחותי הבכורה שמרה עליי ובכל זאת האבן פגעה באצבעות רגליי וקילפה את ציפורני הרגליים, צלקת שקיימת עד היום. ואוסיף שההיכרות עם אימי הייתה בין בן לאם שגדל בזרועות אימו עם הרבה אהבה ומסירות.

איך הכיר את סבתא?

סבתא לאה גרה בבית מול בית סבא, הכרנו במסגרת נוער. מאחר שהיישוב היה קטן (פקיעין) כולם הכירו את כולם, למעשה אח של סבתא היה חבר שלי וכך נקשר הקשר בין סבתא לסבא. ולאחר מכן הוביל לנישואים בשנת 1964 ומגורים במושב פקיעין, המקום אליו הגענו עם העלייה ההמונית מצפון אפריקה בשנת 1955, שנה שבה היה גל העלייה הגדול מצפון אפריקה.

סבא וסבתא ביום חתונתם

עלייתו לארץ, הסיבה לעלייה והמסע בעקבות העלייה

כפי שאמרתי בשנות ה-50 במרוקו היו מאורעות נגד המיעוטים (כל מי שלא היה מוסלמי), וזאת מכוון שהמלך היה בהגלייה בצרפת בעקבות התססה(הפגנות) שהלכו תושבי מרוקו כדי לאלץ את הצרפתים לצאת ממרוקו ולהחזיר את המלך לכיסאו (מזכיר לנו את המאבק של היהודים בארץ  לגירוש הבריטים והכרזה על עצמאות המדינה). בשנים האלה החלה למעשה ההגירה ממרוקו החוצה כאשר בעלי יכולת כלכלית טובה היגרו לאירופה (צרפת, אנגליה, יוון, גרמניה ופורטוגל) ומחוסרי היכולת הכלכליות שוכנעו על ידי הסוכנות היהודית ומחלקת העלייה להגר לישראל. וכך בעצם נאלצנו לעזוב את מרוקו לאחר תקופת מאורעות קשות (התנכלות ליהודים).

העלייה הייתה חשאית ונאלצנו למכור את כל רכושנו ולעזוב את העיר בלילה לכיוון קזבלנקה. ממחנה קזבלנקה למחנה שריכז את כל העולים שהובאו אחר כך לצרפת, לעיר מרסיי למחנה עולים ומשם בשנת 55 באנייה "ירושלים"  שדרכה הייתה לחיפה. בחיפה העלנו אותנו על משאיות בין שלוש לארבע משפחות במשאית כשבעצם לא ידענו מה יעדנו, כל הזמן הסתכלנו החוצה במשאית למקום שהיה מואר (עברנו דרך עכו ונהריה) ומסתבר שקבוצת העולים הזו יועדה לאכלס את הגליל וליצור חיץ(מחיצה) בין כפרי הסביבה של הישוב פקיעין.

ילדותו בצל הקמת המדינה

כאמור הגענו לישוב קטן, בהיותי בן 11 יחד איתי הגיעו מקבץ של עולים שלא דיברו בשפה אחת ונאלצנו כילדים להתגבר על קשיי התקשורת בשיטה של תנועות. ובכך נקשר הקשר בין דוברי שפות שונות שכאמור  אצל ילדים הוא חזק יותר. למעשה הייתה לי ילדות נפלאה שנשארה שנים רבות בקשר טוב, במסגרת ילדותי בישוב עם כל הקשיים שהיו מנת חלקנו בשנות ה-50 שכאמור כלכלית היה קושי להתקיים בחברה גדולה זכור לי שבתקופה הזאת גם בארץ היה קיצוב של: לחם, בשר, ביצים, חלב, סוכר ותה (לכל משפחה הקצו כמות מסוימת של מצרכים בסיסיים) מזה ניתן להבין את הקושי שהיה בשנים האלה, אולם כילדים אני יכול להעיד שילדותי בישוב הייתה ילדות מקסימה שבה רכשתי חברים ולמדתי לאהוב את מקום מושבי.

חייו כעולה חדש

כפי שציינתי, היו קשיי קליטה קשים מאוד. אבי שלא היה רגיל לעבודת כפיים קשה בעקבות שהיה במקצוע סנדלרות נאלץ לעבוד בעבודות דחק קשות על מנת לקיים את המשפחה. בעלייתנו היינו משפחה בת שבע נפשות והיה צריך לקיימנו כלכלית ולא הייתה הכנסה אחרת מלבד משכורתו של אבי, החוסר היה מורגש תמיד ואולם אימי דאגה שלא נרעב ושתמיד יהיה מה לאכול בבית, דבר מבורך שלעצמו משום שגדלנו על מזון מכל הסוגים דבר שבא לידי ביטוי גם כיום שאני אוכל כל מה שיביאו (בלי פינוקים) אמי נשארה בבית ועסקה בזה. החינוך שאמי נתנה לנו בבית היה היסוד לבגרותנו כיום של: אהבת הזולת, צניעות והסתפקות בקיים. אין ספק שזה חישל אותנו להתמודד גם בתקופות קשות של בגרות של נישואים והסתפקות ביכולתנו מבלי להשוות אותנו לאחרים ולהיות מאושרים בדברנו.

תעודת העולה של סבא ומשפחתו

משפחתו של סבי

היינו ארבעה נפשות במשפחה במרוקו ופה נולדה אחותי החמישית. אנחנו שישה ילדים: שלושה אחים ושלוש אחיות. כל אחי גרים בסביבה הקרובה מאוד ודבר זה הוא  תוצאה של החינוך שקיבלנו בעיקר מאמא, שתמיד הזכירה לנו להיות מאוחדים ונהגה להגיד שביחד זה כך ובזכות זה נצליח לעבור את התקופות הקשות בחיינו.

בנוסף אספר על סבתי וחכמתה שקשה למצוא היום אצל הדור השני והשלישי, הנאמנות למשפחה הייתה יסוד עליון לקשר שבין האחים עד היום אותו אנחנו משתדלים לשמור ברוח על חזונה של אימנו שביחד נוכל להתגבר על הכל.

דירוג האחים לפי גילאים

מרדכי בן 84,  מרדכי הינו בנה של אימי מנישואים קודמים שאומץ על ידי אבי בגילו הצעיר 6 ילדים אחת נפטרה 35 ממחלה וכרגע יש לו 5 ילדים 3 בנות ו2 בנים. אסתר בת 82, הבת הבכורה של אבי גילה 78 (אלמנה)מתגוררת במושב חוסן הסמוך ליישובנו  ולה יש 3 בנים ו-5 בנות. דוד (סבי) הוא בן 76 ומתגורר בישוב פקיעין החדשה הוא גרוש ולו 6 ילדים 4 בנות ו2 בנים. רחל היא בת 72, גרה במושב זרעית על גבול לבנון ולה יש 3 בנים. עמרם, (ארמונד) הוא בן 67, גר במושב פקיעין ולו 3 בנות ובן אחד. ומירי היא בת 64, גרה במושב מעונה ולה 2 בנים (גרושה).

סבא ואחיו

שירותו הצבאי

בשנת 1964 התגייסתי, בגיל 17 וחצי הציבו אותי בשיריון להיות תותחן בטנק צנטריון שהיה חדיש בתקופה זו. שם שירתי שנה אחת עד לפציעת גב, שהעבירו אותי לשרת במנהלה בחיל השריון. בשנת 66 התגייסי לקבע ביחידה מובחרת ועברתי את מלחמת ששת הימים באותה יחידה. בתום שנה התגעגעתי למקום מגוריי הקודם ובכך ביקשתי לעזוב את הקבע ולחזור ליישוב שבו אני מתגורר היום. עשיתי מילואים עד גיל 55 בחלק מהשנים זה היה בהתנדבות: בדובר צה"ל ובלשכת העיתונות ממשלתית.

המשך חייו

ילדי (שישה) נולדו בין השנים 1965 עד 1979 שהיום כולם נשואים עצמאיים ומתגוררים לא רחוק מסבא וסבתא. כל אחד עוסק בעיסוקו כשאני בתקווה שהנחלתי להם את מה שלמדתי מאמי בעניין: האחדות, אהבת הזולת ומסירות למשפחה. אני יכול היום לציין שאני מבורך בהתנהלותם של ילדי כלפי המשפחה והחברים, זה מעניק לי גאווה גדולה להיות אביהם של ממשיכי מסורתי. יעידו על כך המפגשים המשפחתיים שאנו מקיימים כל חג וחג וכל אירוע שמחייב התכנסות משפחתית, ערכים אלה נקנים מהתנהלות ההורים ושימת דגש על אחדות.

שמחה גילה 54, נשואה כיום מתגוררת בנהריה ולה 3 ילדים 2 בנות ובן אחד ובנוסף לה 2 נכדים בן ובת אשר גם הנינים של סבי וסבתי. חנה גילה 51, גרושה כיום מתגוררת בנהריה הירוקה ולה 2 ילדים בת ובן. לילך (אימי) גילה, 48 ומתגוררת בנהריה ולה ילדה אחת בנוסף היא אם חד הורית. אושרי (אשר) גילו 46, נשוי ומתגורר בפקיעין בסמוך לסבי ולו 3 בנים. דקלה גיל 44, נשואה ומתגוררת במושב מעונה הקרוב למושב פקיעין ולה 2 ילדים בת ובן. חיים גילו 41, נשוי ומתגורר במושב פקיעין ולו 2 ילדים בת ובן.

הזוית האישית

סבא דוד: אני מרגיש ומקווה שהעברתי את המסר שלי לדור הבא. מאוד נהנתי בתקווה שזה יהיה לך, נויה, יסוד להתנהלות בחיים בדרך הראויה על מנת להצליח.

נויה: אני מאוד נהנתי מכתיבת הסיפור ולמדתי המון דברים חדשים על סבי אמו ואחיו ואני מרגישה שהעבודה הזאת חיברה אותי יותר לשורשים שלי ממה שהיה קודם.