מאגר סיפורי מורשת

תולדות חייה של סבתא יפה

סבתא יפה נולדה במרוקו למשפחת דהן. הם עלו לארץ בשנת 1963. סבתי יפה מספרת על זיכרון ילדותה של עלייתה לארץ בשנת 1963 באנייה ממרוקו עם חמישה ילדים: "מאוד התרגשנו לעלות לארץ אבותינו. כולנו היינו דרוכים, מלאי ציפייה ותקווה לקראת ההגעה לארץ זבת חלב ודבש שהובטחה לאבותינו, עליה דיברנו בכל יום ובפרט בשולחן שבת במרוקו. עצרנו בצרפת. מעט חששנו שיהיו בעיות, שיעצרו אותנו, אך לשמחתנו המשכנו במסענו. הפעם לא באנייה אלא טסנו במטוס לארץ ישראל. כל כך התרגשנו, כל האחים וההורים לטוס במטוס בפעם הראשונה. ההמראה והנחיתה היו מעט קשים, אך חוץ מזה, אני זוכרת שזה היה מדהים.

כשהגענו החליטו להביאנו לעיר טבריה, בהתחלה גרנו בשיכון  ג'. לא הכרנו איש. היה קשה. מולנו גרו שכנים, אנשים עיראקים והם דיברו בעיראקית. בתחילה חשבנו שהם ערבים, ולכן התרחקנו מהם. בהתחלה הוריי כעסו כיוון שעד שהצלחנו להגיע לארץ ישראל, לא ייתכן ששכננו הם ערבים. הרי מהם ברחנו. לקח זמן עד שהורי הבינו שהם עלו מעיראק. לאט לאט רקמנו קשר מיוחד איתם. בדיעבד תמיד היינו צוחקים על זה שחשבנו שהם ערבים. מסתבר ששכנתנו הנוספת שגרה מולנו, הייתה הסבתא של בעלי. ההורים של בעלי גרו בחיסכון ובצמצום ואותנו העבירו ליד המשפחה הזאת בשיכון ד'.

אותה משפחה שגרה ממולנו ודברו בשפה העיראקית, זו הייתה בהמשך המשפחה של הסבתא של בעלי. כך הכרתי אותו. ההורים של בעלי גרו בחיסכון ואותנו העבירו ליד המשפחה הזאת בשיכון ד'.

שיכון ד' בטבריה

כיצד סבא וסבתא הכירו

אני הכרתי את סבא מאז היותנו ילדים כי גרנו בשכונות כל הזמן. אבל ההיכרות בינינו הייתה בדיסקוטק בחוף התכלת. רקדתי עם חברים. סבא היה עם החברים שרקדתי איתם. שאלתי את אחד החברים אם הוא יכול להכיר ביננו. הרגשתי מספיק ביטחון לעשות זאת. הוא נראה לי ביישן בתחילה. כששוחחנו הייתה ביננו כימיה והשיחה זרמה. היה לנו המון מן המשותף. זאת הייתה ההתחלה של ההיכרות בינינו. המשפחה מאוד שמחה ותמכה בקשר שנוצר בינינו. החלטנו לאחר כמה חודשים למסד את הקשר. התחתנו בחודש פברואר באולמי החוף השקט בשנת 16.2.1976. הייתה חתונה מדהימה ושמחה והשאר הוא היסטוריה.

גלגולו של חפץ:

סבתא יפה שיתפה אותי בסיפור מקסים על אמא שלה ותכשיטי הזהב. סיפור שעובר במשפחתנו מדור לדור.

"אמא שלי אהבה זהב. כל הזמן קנתה צמידים עגילים, טבעות ושרשרות. סבא תמיד פרגן ופינק אותה. הייתה ביניהם אהבה גדולה של פרגון ונתינה אינסופית. היא החליפה וקנתה לעיתים קרובות תכשיטים. היא אף הביאה אותם ממרוקו לישראל. לתכשיטי הזהב היה ערך רב מבחינה כספית. כל הזמן אמרה לכל מי שהיה מעוניין לשמוע שכאשר יהיו לה נכדים, היא תתן להם אותם באהבה. היא הייתה מחביאה אותם בקופסא. היא חששה שיגנבו לה אותם כשלא היתה בבית לכן אף אחד לא ידע היכן שמה אותם. כשהיא נפטרה שמרנו עליהם. בצוואה היא ביקשה שנשמור אותם ולא נמכור אותם. כך עשינו. היה לנו חשוב לכבדה. כך כל האחים והאחיות החלטנו פה אחד. כמו-כן, היו לתכשיטים אלו ערך סנטימנטלי. הם ציינו מבחינתנו את האהבה שלה אלינו ואף את אהבת סבא אליה. סיכמנו שלא משנה מה יקרה, לעולם לא נמכור אותם.

לסבתא שלי יש 10 אחים 6 אחיות ו-4 בנים. החלטנו בתמימות דעים, שאנחנו נחלק את הזהב רק בין הבנות במשפחה. וכך זה היה. כל אחת לקחה מה שרצתה. לא היו מחלוקות בינינו. היה הרבה כבוד וגמישות. כל פעם שמישהי רוצה להחליף, אנחנו מתקשרות זו לזו ומחליפות בינינו. אנו שומרות עליהם מכל משמר ומחזירות אחת לשנייה.

הזוית האישית

סבתא יפה: היה ממש כייף להיזכר בילדות במרוקו. היה ממש כייף במרוקו ממש נהנתי שם.