מאגר סיפורי מורשת

סיפור תולדות חייה של סבתא ברכה

סבתא ברכה מספרת על ילדותה

נולדתי בשנת 1939 בזמן שלטון המנדט הבריטי בארץ, להורים יוצאי אירופה שעלו לארץ מרוסיה וצ'כיה.

אני בגיל חמש 

אבא שלי, יעקב גרשון עלה לארץ במסגרת התנועה "כחול לבן", מצ'כיה, פראג. אימא שלי אידה אלפרוביץ' עלתה ממוסקבה. נולדתי בפתח תקווה בבית החולים בלינסון, שבו נולדו גם בעלי ונכדי, גדלתי בבני ברק שהיה בה הרבה טבע, שדות, חורשות ומקום לילדים לשחק בחוץ.

אני ומשפחתי

אני ואמי

אני מרגישה שנולדתי הרבה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אולי לפני בריאת העולם. אומנם ההבדל בגיל שלי לנכדים שלי הוא כמה עשורים, אבל התקדמות צורת החיים בעולם בשנים אלו היא כל כך גדולה שקשה להאמין שהכל התפתח באותה מאה. מטבע הדברים שבמשך השנים הדברים משתנים ומתקדמים לכן כל הדברים מהילדות שלי נראים כל כך רחוקים, למרות שזה היה רק במאה הקודמת לעומת כל החידושים וההמצאות שקיימים עכשיו.בזמנו הבנייה הייתה נמוכה ובית בין שתי קומות היה הפלא השמיני. חודשיים לפני שנולדתי פרצה מלחמת העולם השנייה.  במהלך המלחמה נספו על ידי הנאצים חלק גדול ממשפחתו של אבי כולל סבא וסבתא שלי. יש לי זיכרונות מתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה: אנשי המנדט הבריטי היו עורכים חיפושים בבתים ומחפשים אחרי אנשים שהשתייכו לארגוני ההגנה, אצ"ל, לח"י והפלמ"ח. אבא שלי היה מפקד אזורי בהגנה וזכורים לי המטווחים שנעשו בשדה  מרוחק שאליהם אבי לקח אותי.

אני הבכורה במשפחתי ויש לי שני אחים שקטנים ממני: נחום שקטן ממני בשלוש שנים וגר בארצות הברית. וחנה הצעירה ממני ב11 שנים וגרה בירושלים.

 אחי נחום   

בת 14

זכור לי היום בו הכריזו על הקמת מדינת ישראל, כל האנשים יצאו מהבתים ורקדו משמחה כל הלילה ברחוב, ולמחרת פרצה מלחמת השחרור. כשפרצה מלחמת השחרור הייתי בת 9 בכיתה ד'. זכור לי שבאותה תקופה לא היה לנו רדיו ולא טלפון ואת כל חדשות המלחמה קראנו בעיתון "ידיעות אחרונות" כמו כן זכורות לי האזעקות שהיו בזמן שמטוסי האויב הפציצו את הסביבה שגרנו בה.

בשנת 1950 הייתה לכולם הפתעה: ירד שלג באזור המרכז, תופעה חד פעמית באזורנו, כולנו נרתמנו למלחמת כדורי שלג ולא הפסקנו להתפעל מהמראה המרהיב. באותה תקופה  לא היו לנו טלוויזיה ומחשבים, לכן בזמנינו החופשי שחקנו בחוץ בחיק הטבע משחקי חברה כמו: תופסת, מחבואים, קלאס, חמש אבנים, שלום אדוני המלך, סטנגה, פורפרה, דוד'ס וגולות וזה היה כל עולם המשחק שלנו. אחרי שחזרנו מבית הספר, אכלנו, הכנו שיעורים ואז יצאנו החוצה לשחק וחזרנו עם רדת החשכה, שמחים ומאושרים. ליד הבית שלנו הייתה חורשה ששם גדלו כל פרחי הבר בכל עונות השונה כגון: כלניות, רקפות, צבעוניים וחצב. ונהנינו מהפרחים היפים ומהטבע.

במשך כל השנים למדנו לאהוב את הטבע וליהנות מכל פרחי העונה. בנוסף שיחקנו בכל המשחקים בחיק הטבע. כל עונה עם המשחקים שלה. התמזל מזלנו שבאותה תקופה לא היו מחשבים ומשחקי מחשב שהיו מביאים אותנו למצב שנשב כל היום ליד המחשב ולא נהנה מהטבע היפה שסבבינו.

השתייכתי לתנועת הנוער "בני עקיבא" שתרמה לנו המון: טיולים ברחבי הארץ, חוגים, מחנות קיץ, טיולים ברגל לאורכה ורוחבה של הארץ, משחקי חברה, והרצאות על מה שמתרחש בארץ באותו תקופה.

גרנו בשכונה קטנה שנקראה זכרון מאיר עם בתים בודדים, בתי קומות לא היו אז.  ליד ביתנו שכנה ישיבת פונביץ' ובמרכז השכונה הייתה גינה קטנה עם קיוסק, שמכר גזוז אדום וגזוז צהוב. זה היה ה-משקה ששתו אז, לפני עידן הקולה והמשקאות המוגזים. כל מרכז העניינים היה במרכז שתמיד היה מלא באנשים שהתעדכנו בחדשות שמתרחשות באותו זמן מהעיתונים שבקיוסק. מסביב לשכונה היו ארבע שערים שהיו נסגרים לפני כניסת השבת כדי שמכוניות לא ייסעו בשכונה בשבת. השכנים שלנו היו דתיים וכיבדנו את רצונם.

אנחנו גרנו בבית בודד, שזה היה אז מקובל. בבית קטן עם גינה, בכל הרחובות היו בתים בודדים עם חצר ובקצה אחד הרחובות היה בית בין שתי קומות שנראה אז כמו ארמון, בית של עשירים. הבתים היו בנויים כמעט כולם באותה הצורה. כניסה עם מסדרון, 2-3 חדרים שירותים מטבח ומרפסת. לא ידענו אז שקיימת המילה סלון. בדרך כלל כל החדרים היו באותו הגודל, הריהוט היה מינימלי, מיטות סוכנות, לא היו אז קיימות ספות או שולחנות סלוניים, במרכז אחד החדרים היה שולחן וזה היה הסלון. בחדר אחד ישנה סבתא שלי פסיה ואחי נחום. בחדר שני ישנו אחותי חנל'ה ואני. בחדר השלישי שזה היה הסלון, ישנו אמי ואבי.

במטבח היה ארגז מטבח ששימש כמקרר והיו צריכים לקנות כל יום שלישי בלוק קרח, כשאנחנו הילדים שמענו מהרחוב את צלצול הפעמון של מוכר הקרח  אהבנו להתגנב מאחורי העגלה ולקחנו את חתיכות הקרח שנשברו, היה לנו את שליש בלוק הקרח (המנה היומית). לקרח היה וו ממתכת שאיתו סחבנו את שליש הבלוק.

באותה תקופה היה גם את מוכר הנפט עם עגלה רתומה לסוס, עם דוד נפט שהיה בעגלה מיוחדת .מוכר הנפט הכריז עם פעמון כדי שיבואו לקנות את הנפט ששימש לפתיליות והפרימוסים במטבח ולתנורים ששימשו לחימום הבית. חלב לא היה בסופר (גם לא היה סופר) ולא ידענו אפילו מה זה סופר, החלב לא היה מאוחסן בקרטונים או בבקבוקים, כמו היום, אלא היה מחלק חלב שבא כל יום לבתים עם חלב בכד ומכר לאנשים, מכסה החלב שימש כמד עבור כמות החלב. את החלב היינו צריכים להרתיח על פתיליה, כי חלב מפוסטר לא היה קיים. את הלחם הביא לנו הביתה כל יום בעל המאפייה. את האוכל קנינו בחנויות קטנות שנקראו מכולת שהיו מלאות במצרכים ובקושי היה מקום לעמוד. בזמן שלא היו קונים, בעל המכולת היה בחדר האחורי. בדלת הכניסה היה מותקן פעמון שהשמיע צלצול ברגע שהגיע קונה. את דברי התפירה סיפק לנו אדם שבא למכור בבית והיה מכוסה  כולו בדברי סידקית. על הכביש ברחוב נראו עגלות עם סוסים, מכוניות עברו אולי פעם בשבוע.

במטבח היה ארון קטן מפח עם שני חלקים חלק עליון קטן לקרח שהיה נמס לאטו והמים הקרים היו עוברים דרך צינורות לאורך כל המקרר והסתיימו במגירה שאגרה את המים המומסים שרוקנו אותם מדי פעם כשהייתה מלאה. לבישול השתמשנו בפתיליות העובדות על נפט ופרימוס, כיריים חשמליות עוד לא היו קיימות וכן גם כיריים העובדות על גז בישול. כמו כן היה שולחן אוכל קטן מעץ ומדפים לאחסון הכלים. עוגות אפינו בסיר פלא עם חור על הפתיליות.

אמבטיה: האמבטיה הכילה אמבטיה מחרסינה שאליה היה מחובר ברז המחובר לדוד מפח, שבו שמנו עצים וע"י זה התחממו המים שהיו בדוד. אמבטיה עשינו פעם בשבוע ביום שישי לפני שבת.

שירותים: לאסלה היה מחובר למעלה מתקן להורדת מים עם שרשרת למשיכה, כשמשכנו את השרשרת ירדו המים לאסלה.

חימום היה מכשיר שתמיד שמנו עליו קומקום מים, שיהיה לנו מים חמים לתה  מקומו היה בחדר האוכל. לאנשים  מסוימים היו וינטלטורים שהיו מצרך יקר אז. רדיו לא היה קיים אבא שלי עבד באמפא וקנה שם רדיו שזה היה דבר שלא הכרנו. בזמן מלחמת השחרור כל הרחוב התכנס בחצר שלנו כדי לשמוע את החדשות מהרדיו.לבית הספר הלכנו ברגל כחצי שעה לכל כיוון ( למי היה אז מכונית?).

כביסה: מכונות הכביסה עוד לא נולדו, פעם בשבוע באה אישה לעזור בכביסה שהורתחה בדוד על עצים בחצר, ונשטפה במים, עמילן וכחול (מלבין כביסה לבנה) הכביסה  ונתלתה על החבל, איזה כביסה לבנה הייתה אז, אף מכונת כביסה לא מכבסת כמו הכביסה ביד, היו לנו פילוט בכל הגדלים וקרש ממתכת שבו שפשפנו והורדנו את הכתמים. ביום הכביסה לא הייתה לנו ארוחת צהריים אכלנו רק פירות, כל הבית גויס לעזור בכביסה. אחרי שהכביסה נתלתה על חבל הייבוש והתייבשה גיהצנו את כל הכביסה במגהץ פחמים (לא היה אז מגהץ חשמלי). לא ידענו מה זה טלפון, במשך שנים התקינו ברחוב טלפון ציבורי והשתמשנו  באסימונים  לשיחה.

בגדים היו מינימליים מכותנה, לא היו אז בדים סינתטיים. הלכנו בנעלים שלמות ושהיו קטנות חתכו לנו את קצה הנעלים וככה הלכנו עם נעלים חתוכות. ושימו לב השנים היו 1950.

לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצבא  ולאחר סיום השרות הצבאי שבו עבדתי כטכנאית, התחתנתי נולדו לנו 2 ילדים, נירית וצחי שמהם יש לנו 6 נכדים, שהם כל עולמנו. אחר 46 שנות עבודה באותו מקום, יצאתי לגמלאות  שמחה ומאושרת.

משפחת אלנבוגן

משפחת מניסטרסקי

כיום אני פנסיונרית ונהנית מכל שניה מהזמן הפנוי לעסוק במה שאני רוצה. וכמובן ההנאה העיקרית היא עם הנכדים שגרים לידנו.

האהבות שלי:

לאחר מחשבות הקשורות לאהבה הגדולה שיש לי כמובן חוץ מבעלי היקר, הגעתי למסקנה, כי האהבה הגדולה שלי היא הנכדים, יש לי 6 נכדים הממלאים את כל מחשבותיי 24/7, מה הם עושים, לאן הם הולכים  מה הם אוכלים וכמעט כל דבר שאני נתקלת בו אני חושבת מה הם יגידו. לגדל ילדים זה גם נחמד, אבל יש את כל  הדאגות הקשורות לגידולם והאחריות עליהם בנוסף לזה שאנו הולכים לעבודה והבית צריך להיות מתוקתק, אוכל מוכן וכמובן גם מה עם הילדים מה הם עושים, מה עם השעורים עשו או לא עשו וזה תופס את כל שעות היממה, בסוף כשהם כבר הולכים לישון, העיפות מכריעה ואני  רוצה לישון, למרות שהייתי רוצה גם קצת לצאת לראות סרט, הצגה, או פגישה עם חברים.

כל הדברים האלה מתבטלים כשיוצאים לפנסיה אחרי שנות עבודה רבות, כאילו שצמחו לי כנפיים, הילדים כבר גדולים, יצאו מהבית ולכל אחד יש את המשפחה שלו,דאגות לילדים עברו אליהם ואני בתקן של ביבי סיטר ואני עושה זאת באהבה. בנוסף אני משתדלת גם לעזור להם כמה שאנחנו יכולים, כולל גם הסעות לחוגים, התענוג הוא לקום בבקר בלי תוכנית מה עושים היום. נכון כשעובדים הכל בבית  יותר מאורגן ומסודר, אבל לקום בבקר ולקרוא את העיתון לשתות קפה בישיבה ולא בעמידה ובלי למהר ולעשות הכל בנחת ובלי לחץ זה כיף אמיתי, החיים מתחילים כשיוצאים לפנסיה והאמינו לי אני לא יודעת מתי היה לי זמן ללכת לעבודה, איך הספקתי לעשות את כל המטלות.

ביציאה לפנסיה רציתי להיות חופשית ומשוחררת בלי התחייבויות או אפילו התנדבויות. הציעו לי ללמד אנשי מילואים מחשבים וסירבתי , רציתי לעשות מה שבא לי בלי כל התחייבויות.

יש לי 2 ילדים ו – 6 נכדים:

נירית הבת הגדולה בת 55 נשואה עם ניר ויש להם 3 ילדים, גרה ועובדת בסינגפור. טל בן 23 לומד רפואה שנה חמישית באנגליה.

יובל בן 21 לומד באנגליה לתואר: PPE  (פוליטיקה, פילוסופיה וכלכלה) מסיים השנה תואר ראשון. רון בן 12 לומד בבית ספר בסינגפור בכיתה ז'. הבן צחי בן 49 עובד בהייטק נשוי לטל, יש להם 3 ילדים, גרים בהוד השרון. אורי בן 14 לומד בחטיבה.

התאומים: (שזה המצאת המאה) יונתן בן 10 לומד בכתה ה' בבית ספר לפיד. ליהי התאומה בת 10 לומדת בכתה ה' בבית ספר לפיד.

עם הנכדים הנמצאים בחול אני נמצאת בקשר טלפוני והרי יש מחשבים עם תוכנות המקלות מאוד על בעיית ההתקשרות כמו סקייפ ווטס אפ. אומנם הרבה יותר טוב להיות לידם אבל גם זה יותר טוב משהיה לפני שנים לפני שהמחשב השתלט על חיינו. אני מאחלת להם הצלח רבה לפני כל מבחן שהם עוברים ומעורה בכל מה שעובר עליהם.

עם הנכדים בארץ אנו משתדלים להיות שותפים ולעזור להם בחוויות העוברות עליהם, ונהנים מכל שניה ושנייה להיות אתם. הסיבה שבחרתי בציון אהבה לנכדים שלנו ולמשפחה כי זה מה שיש לנו בחיים (אחרי שרוב המשפחה נספתה בשואה) והם ממלאים את כל עולמנו.

סיפור האהבה שלי

הזוית האישית

ליהי: המפגשים שהיו לי בקשר הרב דורי עם סבתא, גרמו לי לחשוב על השאלה: "האם העולם עד כדי כך השתנה"? אני חושבת מחשבה זו משום, שישבתי עם סבתי והקשבתי לסיפורה, אחד הדברים שהבנתי היו: שפעם במקום הילקוט שאנו הולכים איתו לבית הספר, היה תיק עור קטן ופשוט לא האמנתי! עוד דבר שלמדתי מהמפגשים ,שזה מאוד חשוב ללמוד על עבר המשפחה, ולא רק על עבר המשפחה גם על כל העבר של עם ישראל.

יונתן: המפגשים של הקשר הרב דורי עוררו בי מחשבות כל כך נעימות, ממש חבל שאין את זה בכל בתי הספר כי זה כל כך מעשיר את הידע, ומהנה. כשסבתא שלי אמרה שהיא ממש תבכה שזה ייגמר אז ממש לא הבנתי למה, לאחר מכן הבנתי למה היא אמרה ונראה לי שגם אני, כי זה כל כך חבל שזה נגמר…מה שממש לא האמנתי שבשנת 1950 ירד שלג במרכז, מילא שלג בחרמון אבל במרכז זה הפתעה גדולה.זה משהו של פעם בחיים וזה כל כך מרגש ונעים שאפילו הזכות שניתנת לי לבלות עם סבתא… ואוווו!

סבתא ברכה: המפגשים שהיו לי במסגרת הקשר הרב דורי היו בשבילי חוויה נהדרת,נהניתי בכל מפגש ומפגש, להיזכר בילדות במקביל עם הילדות של הנכדים שלי החזירו אותי הרבה שנים אחורה ואיך אומרים כמה נעים להיזכר ועוד הביאו אותי למחשבה כמה העולם התקדם, בפחות ממאה שנים, ממש עולם אחר אחרי שהמחשבים שינו כמעט את כל אורח החיים שלנו.