מאגר סיפורי מורשת

שם האב: אורי

שם האם: דבורה לבית מיקוב

אלמנה של צילה ז"ל

נשוי לרות גולן

בית הוריי

נולדתי ב- 3.2.38 הבן הבכור של אורי ודבורה. בהפרש של חמש שנים אחרי נולדה אחותי ואחרי חמש שנים נוספות נולד אחי הצעיר.

את החגים חגגנו תמיד בבית. אמי הייתה מזמינה לשבתות ולחגים את בני המשפחה, רווקים ונשואים, הורים וילדים. היא לא ויתרה על האירוח גם לאחר שנישאנו, ואף כי לא ערכנו טקסים דתיים, הייתה אווירה מסורתית בבית.

אימי בישלה בסגנון רוסי-אירופאי ונהגה לבשל כמויות אוכל רבות מאוד. בכל פעם שחברי היו מגיעים לעשות שיעורים או לבקר, הם היו מוזמנים לאכול איתנו. הבית התנהל באופן פתוח ולבבי כלפי כל.

אימי- דבורה לבית מיקוב נולדה בריגה – לטביה בשנת 1910 והגיעה לארץ בשנת 1935 כמורה להתעמלות וכספורטאית במכבייה השנייה. כל שאר בני משפחתה נשארו בריגה ונספו במלחמת העולם השנייה בידי הנאצים. לסבתי קראו מלכה מנדל, ולסבי קראו מנחם מנדל, ידוע לי שהיו דתיים, סבתי הייתה עקרת בית וסבי סוחר עצים.

אמי נשארה בארץ אחרי המכבייה ובכך עקפה את מגבלות העלייה לארץ שכפו הבריטים, אך מאחר שלא נמצאה לה עבודה כמורה להתעמלות, עבדה בבניין.

בשלב מאוחר יותר כבר מצאה עבודה ראויה יותר בבית החרושת "עלית" שהוקם בפאתי העיר רמת-גן. במהלך עבודתה במקום פגשה את אבי והשניים נישאו בשנת 1937.

רוב חייה עסקה אמי בפעילות ציבורית בהתנדבות, הן ב"אילן"?איגוד ישראלי לילדים נכים והן ב"ויצ"ו".

אבי- אורי גורביץ נולד בריגה בשנת 1910, הוא עלה לארץ יחד עם קבוצה בת כ- 20 עובדים, כדי להקים את מפעל השוקולד "Lima"-"ליימה" ובשנת 1934 כשהקימו את מפעל עלית, החל לעבוד שם במקצועו הנדסאי מכונות. הוא עבד כמנהל הטכני של כל מפעלי "עלית" עד 1995. הוריו נפטרו ממחלות כשהיה כבן עשר, והותירו אחריהם ארבעה יתומים?בת גדולה, אבי, שתי בנות קטנות. גם סבי מצד אבי היה סוחר עצים. על אף גילו הצעיר יצא אבי לעבוד כדי לפרנס את אחיותיו ובנעוריו הצליח לסיים לימודי מקצוע כהנדסאי מכונות.

בשנות ה-70 של המאה הקודמת עלו ארצה מרבית בני משפחת אבי.

אחותי ואחי- אחותי למדה בבית הספר "גבעולים" ברמת-גן ולאחר מכן בבית הספר למזכירות "פיטמן".היא עבדה כמזכירה רפואית והצטיינה בכישרונה המיוחד לשפות.

אחי למד בבית הספר "ניצנים" ולאחר מכן למד טכנאות טקסטיל בבית הספר "אורט טקסטיל", הידוע בשמו החדש "שנקר", ולימים החל לעבוד בחברת "יורוקום", שם הוא משמש כיום כחבר הנהלה.

ילדות ברמת-גן

עיר קטנה ואינטימית- בימי ילדותי היה רחוב ארלוזורוב סלול ומרוצף רק בחלקו והתחבורה מועטה, רמת-גן הייתה עיר קטנה וכולם הכירו את כולם. מקום המפגש והבילוי שלי עם חברי היה בכיכר רמב"ם, שכונתה בפי כל "העמק".

הבילויים העיקריים שלנו כילדים היה משחקי כדורגל בין השכונות ארלוזורוב ושפירא ומלחמות זריקת אבנים בין השכונות. לכל שכונה היה מחנה שמנה כ-20 ילדים ומשך המלחמה הוקצב לשעתיים, אך אם מישהו מהילדים נפצע, אוכשההורים הגיעו?הופסקה המלחמה מיד, אם לחבישת הפצועים או פיזור הלוחמים הביתה.

חווית ילדות נוספת הזכורה לי קשורה בבניית מטוסים. נהגנו לאסוף גלגלי מכוניות ישנות והרכבנו עליהם מושב וכנפיים מגרוטאות וקרשים. באחד הימים נסעתי במטוס כזה מרחוב לאן לרחוב ארלוזורוב, ולא הצלחתי לעצור. המטוס שעט קדימה עד שהתנגשתי במכונית ברחוב ארלוזורוב. כתוצאה מההתנגשות איבדתי את ההכרה לזמן קצר. למרות שיצאתי מהתאונה עם פציעות קלות בלבד, אבי כעס עלי ושבר את המטוס.

אני יכול לומר, שהיינו פרחחים ועם זאת היינו ילדים טובים; אני זוכר שהעדפנו ללכת ברגל כדי לחסוך את דמי הנסיעה ולקנות בכסף גלידה.

למדתי בבית-ספר "יהלום" עד כיתה ח' והייתי עוזרו של המורה לחקלאות. גינת בית הספר התפרשה על פינת הרחובות הרא"ה והרצל, כמו כן, נשאתי בתפקיד של האחראי על הכוורת. הייתי תלמיד גרוע והעדפתי את העיסוק בחקלאות בגינת הירק ואת הטיפול בדבורים על פני הלימודים בכיתה.

אירוע מיוחד אירע בשנת 1946 בחצר בית הספר. שיחקנו בחצר ואחד הילדים שמט כדור קטן מידו, הכדור התגלגל אל מתחת למכסה של בור ביוב, כשהרמנו את המכסה התגלה לעינינו מצבור גדול של תחמושת ונשק. היה זה "סליק" של האצ"ל. מיד סילקו אותנו משם ולמחרת הבור היה ריק.

מכיתה ד', מרבית תלמידי בית-ספר "יהלום" הצטרפו לשבט צופי רמת-גן. השפעתםשל המדריכים על חיינו הייתה רבה ונעשינו ילדים רגועים יותר. בודדים מחברי לא הורשו להיות בצופים מפני שהוריהם היו בתנועת חירות, הם הלכו לתנועת בית"ר, או לתנועת נוער העובד והלומד בגבעתיים.

בשלב מתקדם יותר, יצאו חלק מחברי לקורס מדריכים והאחרים שלא הלכו להדרכה, נקראו "פרפרים", או "פעילים", כמו שזה נקרא היום, הייתי בצופים עד כיתה י' ואז הצטרפתי לגדנ"ע אוויר.

נעורים

בכיתות ט'-י' למדתי בבית הספר "אהל שם", שהיה ממוקם מול בית העירייה. בגמר כיתה י' יכלו המצטיינים היה להמשיך בלימודים ב"אהל שם", אך אני לא נמניתי עליהם. זכור לי שהמורה כצנלסון-כציהזמין אותי לחדרו, על השולחן היו שתי תעודות – אחת עולה לכיתה י"א, אבל לא בבית ספרנו, והשנייה – תעודת נכשל המיועדת למי שנשאר כיתה.

העדפתי לעזוב את בית הספר ועברתי ללמוד ב"גימנסיה הרצליה" בתל-אביב, היה זה בשטח שבו נמצא כיום מגדל שלום. את רוב זמני ביליתי בשדה דב, בקורס טיס של גדנ"ע אוויר ולא על ספסל הלימודים.

בהיותי בן17 וחצי הודיעו לי שלא אוכל להמשיך ללמוד בגימנסיה.

עברתי ללמוד חשמלאות מטוסים במסגרת פנימייה בבית הספר הטכני של חיל האוויר. המרחק מהבית ומהחברים, היה קשה. בימי שישי בחנו אותנו על החומר שנלמד במהלך השבוע. מי שנכשל היה נשאר שבת בפנימייה כדי לשנן את החומר ולהיבחן שוב ביום ראשון. היה זה סוג של עונש חינוכי שלא אהבתי, ולכן, הקדשתי מאמצים אדירים ללימודים. למרבה הפלא הפכתי לתלמיד טוב, והיו לי ציונים גבוהים. בהמשך שירתי בחיל האוויר כאיש צוות וחשמלאי מטוסים.

השירות בצה"ל והלימודים בטכניון

צה"ל- בגמר בית הספר הטכני, התגייסתי. היו אלה ימי מלחמת סיני (1956), מילאתי תפקידים שונים כאיש טייסת בתיקון תקלות במטוסים וכחשמלאי מטוסים. התוכניות למלחמה היו סודיות אפילו החיילים לא ידעו מה עומד לקרות בשטח. אני זוכר שעזר ויצמן, שהיה מפקד בסיס חצור, אסף את אנשי הבסיס והודיע לנו שפרצה מלחמה וכולם חייבים להישאר בבסיס וללמוד את החומר הצבאי הקשור במלחמה.בימים אלה, לא היה הבדל בין טכנאי לטייס, כולנו הפכנו ללוחמים והיינו בכוננות גבוהה.

לימודים- בהמשך השירות נרשמתי לקורסים בכתב והשלמתי את בחינות הבגרות בארבע מקצועות.

השתחררתי לאחר שנתיים וחצי ואז ניגשתי במרץ להשלמת הבחינות באנגלית ובמתמטיקה.

לאחר השחרור עבדתי במשך שנתיים בעבודות מתכת ולמדתי בקורס הכנה לטכניון.

בשנת 1961 התקבלתי ללימודי תעשייה וניהול בטכניון, ובשנת 1965 סיימתי את התואר הראשון והמשכתי ללימודי תואר שני.

משפחתי

צילה- את צילה רעייתי הכרתי במסיבת ריקודים, היה זה בשנת 1959. המסיבה נערכה בביתו של אחד מחברי מתקופת שירותי הצבאי, צילה הייתה בת כיתה של אותו חבר. כל החבר'ה שהוזמנו למסיבה מהטייסת ומהכיתה רקדו, ורק שנינו עמדנו בצד ופטפטנו, כי לא ידענו לרקוד.

כעבור שנתיים ב-20.10.1961 נישאנוב"בית ז'בוטינסקי" ברמת גן, היום נמצא במקום "מגדלאורדע". החיים כזוג צעיר לא היו קלים. הבעיה העיקרית שלנו הייתה בעיה כלכלית, קיבלנו מעט עזרה מההורים. התגוררנו בחיפה בדירת חדר.

למדתי לבחינות כדי לקבל תעודה כמורה לנהיגה, משנת הלימודים השנייה לימדתי נהיגה במקביל ללימודים. אשתי עבדה בשתי משרות – בבוקר כמזכירה ואחרי צהריים כמדריכת נוער. ככלל הרמה הכלכלית של מרבית הסטודנטים הייתה נמוכה ורובם נאלצו לעבוד לפרנסתם אחרי הלימודים. בשנת הלימודים האחרונה כבר עבדו רוב הסטודנטים במשרה מלאה.

בני רונן- בשנת 1967 נולד בננו רונן, להבדיל ממני, היה רונן תלמיד טוב, הוא למד ב"אהל שם" וערך את עיתון בית הספר, גם הוא כמוני היה פעיל בצופים.

                                                               -עם הבן רונן-

רונן נשוי לענת, השניים הכירו בעת לימודיהם בתיכון ומאז הם יחד. אני סב גאה לארבעה נכדים: תום, רוני, עומרי וגלי. תום, נכדי הבכור, עדיין תלמיד בחטיבה וכבר מבקר סרטים ומחזות עבור ערוץ הילדים.

צילה המשיכה לעבוד כמדריכת נוער במשך שנים רבות, היא נפטרה בשנת 1991.

חוזרים לרמת-גן

באופן טבעי, רציתי לחזור אל עירי רמת-גן, אך מחירי הדירות היו גבוהים ולכן קנינו דירה בבני ברק, בה התגוררנו במשך ארבע שנים. כשרונן היה בן שבע עברנו לרמת-גן, היה זה בשנת 1974.

בדירה שרכשנו אני מתגורר גם היום. הדירה נקנתה במחיר מציאה מפני שבאותה תקופה זרם ביוב בירקון וריח הצחנה שעמד באוויר, הבריח קונים מהאזור. לאחר שנתיים נוקה הירקון והריח התפוגג.

עבודה וקריירה- במהלך לימודי בטכניון עבדתי כמורה לנהיגה ואחר כך ב"עלית". קיבלתי מ"עלית" מימון לשנתיים האחרונות של הלימודים ובתמורה לכך התחייבתי שבסוף הלימודים אעבוד במפעל שנתיים. לאחר מכן עבדתי במשך שנתיים בתעשייה הצבאית, עבדתי במוטורולה כמנהל מחלקה במשך שלוש שנים, לאחר מכן עבדתי שבע שנים כמהנדס מפעל פולגת בקרית גת ובהמשך בתעשיות אלקטרו אופטיות במשך עשר שנים. מעת לעת עסקתי בייעוץ וכיום אני עובד בחצי משרה ב"שנקר" בתחום הנדסת מכונות ומשנת 1975 אני בוחן נהגים ומאשר רישיונות משטרתיים.

רותי- פגשתי את רותי גולןלאחר שנה וחצי של אלמנות. רותי עבדה כמזכירה במשך שנים רבות ויצאה לגמלאותלפני מספר שנים.

אני חובב טיולים מושבע, כשרונן היה צעיר נהגנו לצאת לטיולים בחוג המשפחה, כיום אני מטייל עם רותי וחברי ללימודים במסגרת ב"מכון אבשלום", נוסף על כך אני רוכב על אופניים, מתעמל,שוחה ויוצא לסקי.

אני מתנדב בביתה של נכה ופעיל במשמר האזרחי, מזה עשר שנים רותי ואני ומרכזים את הפעילות באתר"שבע תחנות" בפארק גני יהושעמטעם "מכון אבשלום", ובכל שבת, הראשונה בחודש, אנו מעניקים במקום הדרכות ללא תשלום.

אירועים משמעותיים בחיי- האירועים המשמעותיים בחיי קשורים במותם של אנשים שהיו יקרים ללבי.

בשנת 1973 במלחמת יום כיפור איבדתי את חברי הטוב ביותר.

לימים איבדתי חבר קרוב נוסף שנהרג בתאונת מטוס .

בשנת 1991 איבדתי את אשתי הראשונה, צילה.

יהי זכרם ברוך.

מוטו- בעקבות מותם של יקירַי, שיניתי את גישתי לחיים, הבנתי שצריך להשלים עם האובדן ולקחת את החיים בקלות.

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן

                                                                     עם חברים