שתי מזוודות מלאות בשטרות
מעשים שהיו
מספר זכרונות מחיי ומחיי משפחתי:
1. בשנות העשרים המאוחרות ותחילת שנות השלושים של
המאה העשרים למד אבי, ד"ר נפתלי גותי, בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וינה
שבאוסטריה. היו שם עוד כמה סטודנטים יהודיים, ביניהם ד"ר חיים שיבא, שעל שמו
בית החולים שיבא בתל השומר. הסטודנטים הצעירים במחזור שלו נפגשו יום יום, למדו
יחד, התרועעו יחד וההרגשה היתה כיפית. בוקר אחד התפרצו לאולם
ההרצאות כמה מהסטודנטים החברים שלו לעיני הפרופסור הנדהם בצעקות juden rauss!! (יהודים
החוצה!!). הם קמו ויצאו מהאולם. תמיד כשסיפר זאת לנו,
היתה הבעת עצב ועלבון על פניו.
2. בעיר דווינסק שבלטביה
גרה משפחת אמי לפני תום מלחמת העולם הראשונה. "יהודי!" צעק לעבר סבי,
זאב אהרונזון, אחד האנשים ברחוב, שלף אקדח וירה בו. הוא לא נפצע קשה, מכיוון
שהכדור פגע באבזם ה"שלייקעס" שלו. כמה חודשים אחרי כן גמר למכור את רכושם
הרב שם, וסבי החליט לנסוע לדרום אפריקה שבה היה אזרח כמה שנים לפני כן. הם הכניסו את המון שטרות הכסף וניירות הערך לשתי מזוודות גדולות,
עלו על רכבת ונסעו עד טרייסטה שבצפון איטליה. שם עלו על אוניה שתגיע ארצה שהיתה אז
כבר תחת שלטון בריטניה, ומשם יפליגו לדרום אפריקה. סבי רצה להמיר את הכסף ללירות
סטרלינג בטרייסטה, וסבתי הציע לחכות ולהמיר את הכסף בארץ. סבי נענה לה. כשהאוניה היתה בים, פרצה המהפיכה הקומוניסטית ומחקו
את הכסף שהפך לניירות חסרי ערך. האוניה הגיעה ארצה, והמשפחה עברה להתגורר במרתף בשכונת נווה שלום בדרום
תל אביב. אני זוכר את שטרות הכסף הגדולים שהיו תחובים בשתי המזוודות שהיו
מונחות על הארון בחדר השינה.
3. כשזכתה אפגניסטן שוב בעצמאות, חזר לכאבול הבירה
המלך הגולה. כתב עיתון ישראלי נסע לראיין אותו שם. המלך שאל אותו מאיזה שבט הוא.
הכתב ענה לו: "משבט יהודה"."ואני", השיב
המלך, "משבט אפרים".
4. יום אחד אמרה לנו המורה (הייתי בכיתה ה') לבוא
למחרת לבית הספר לבושים חגיגית בחולצות לבנות ומכנסי חאקי. בבוקר למחרת התאספו כל
תלמידי בית הספר בחצר הגדולה. המנהלת עמדה על הבמה ואמרה לנו "הלילה יחליטו
באמריקה אם ליהודים תהיה מדינה." התאריך היה העשרים ותשעה בנובמבר שנת 1947. צעדנו לכיתות בשירי
לכת. באותו לילה ישנתי אצל
סבתי. בערך בחצות הלילה העירה אותי סבתי."סומה, אנחנו חופשיים!" קפצתי מהמיטה ורצתי
לחלון. המוני אנשים צעדו בשירה ובריקודים לרחוב אלנבי. גם אנחנו הלכנו לשם. אנשים שרו ורקדו ובכו.
השמחה ארכה כל הלילה. בבוקר סיפרו בעיתונים
על יהודים פצועים והרוגים מתקיפות ערבים על יד לוד.
5. בשנת 1994 נסענו לארה"ב והיינו בניו יורק. אני ובתי הקטנה
עמדנו לחצות את הכביש וחיכינו שיתחלף הרמזור. על הכביש היה מטבע. הרמתי אותו,
ועיני נתקלו בעיני נהג צעיר שהביט בנו. הראיתי לו את המטבע."יהודי
מסריח", פלט באנגלית. בתי הקטנה הבינה
את המילה "יהודי", ושאלה אותי: "איך
הוא ידע שאנחנו יהודים?"
6. כשלמדתי בפלורידה, ארה"ב, בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, לימדתי
בשבתות עברית לילדים יהודיים קטנים ב- Hebrew school. יום אחד שאלה אותי שם ילדה
קטנה: "למה אתמול בבית הספר {הרגיל} ילד אחד קרא לי "יהודיה מלוכלכת".
והרי אני מתרחצת כל יום?".
7. כשלמדתי בג'קסונוויל פלורידה, ארה"ב, בסוף שנות החמישים של המאה
העשרים, עמדו להניח אבן פינה לבית כנסת אורתודוקסי נוסף בדרום העיר. התאספו שם יהודים רבים, ואת אבן הפינה הניח הכומר הפרוטסטנטי Rever
Sneider. הופתעתי מאוד. הוא נשא
נאום נמלץ על אחווה בין דתות. וכולם מחאו לו כפיים. חזרתי נרגש מהטכס. יום ראשון לוהט אחד חיכיתי לאוטובוס שהיה אמור להגיע בעוד עשרים דקות.
נכנסתי לכנסיה שהיתה שניים שלושה מטרים מהתחנה. היה שם קריר ונעים. הורים וילדיהם
נכנסו לשם לבושים חגיגית, בשלווה והתיישבו על הספסלים. כעבור כמה דקות עלה על הבמה הכומר. מי זה היה? Rever Sneider! שמחתי לראותו. הוא דיבר על ישו על שפת
הכינרת, על היהודים הפרושים שצבאו סביבו ושאלוהו שאלות. ואז באה לי ההפתעה, כמו
מכת אגרוף בפרצוף. הכומר הנכבד אמר: "וישו ענה להם כמו אל פרות, כמו אל
בהמות" ותוך כדי כך העווה את פניו והניף את כפות ידיו כלפי מטה. הקהל ישב
בשקט. יצאתי נרעש מהכנסיה. בחוץ היה יותר נעים.
8. בשנים 1940 עד 1960 גרנו בתל אביב קרוב למסגד "חסן בק"
ביפו. לילה אחד היה צלצול בדלת. אבי פתח את הדלת. עמד שם ערבי אחד מיפו
שביקש מאבי הרופא לבוא לביתו כי אשתו בצירים ועומדת ללדת. אמי עמדה על כך שהיא תתלווה לאבי, וכך היה. הם נסעו במכוניתו של האיש. הלידה עברה בשלום. נולדה ילדה. לפנות בוקר חזרו הביתה. בדרך חזרה הבחינה אימי בקבוצת אנשים על הכביש
שהתפזרו במהירות. והזהירה את הנהג. שני אנשים עצרו את המכונית ועוד כמה הגיעו
מהצדדים. הנהג לא הסכים שהורי יצאו מהמכונית, והסביר להם שאבי הוא רופא שזה עתה
עזר בלידת ביתו. הם החזירו את סכיניהם לחגורותיהם, נעמדו על המדרגה שמסביב למכונית {אז
ייצרו מכוניות עם מדרגה מסביב} כמשמר כבוד, וליוו את הורי הביתה.
9. במלחמת השחרור כבשו כוחות האצ"ל את יפו. שכן שלנו, אליעזר מליחי,
היה חייל. הוא טיפס על הצריח של מסגד "חסן בק" כדי להניף שם דגל. סיפרו
לנו ששריונית בריטית ירתה בו. הוא נפל ונהרג.
10. באמצע שנות השלושים גרנו אצל
משפחת ליפמן בשכונת שרונה בתל אביב. היום ממוקמים שם בין היתר מגדלי משרד הביטחון.
היתה זו שכונה של הטמפלרים הגרמניים. היו אלה אנשים שקטים, נעימים ותרבותיים. יום אחד אמר מר ליפמן והורי שהמקום הופך למסוכן ליהודים. השכנים
מזדהים יותר ויותר עם הנאצים בגרמניה, ולצערו הוא מציע להם לעזוב את השכונה. הורי עשו זאת ועברו לשכונת מונטפיורי הקרובה. מדי פעם היינו באים לבקר את משפחת ליפמן עד שחדלנו, כשבפעם האחרונה
התנוסס בסלון שלהם הדגל הנאצי.
מילון
אצ"לארגון צבאי לאומי. הארגון היהודי בארץ ישראל שנלחם בבריטים ועזר לגרש אותם מהארץ.
ציטוטים
”כל ארץ ישראל לעם ישראל!“