מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שרה נגד הגרמנים

שרה, עמית, יהונתן ורונן בקשר הרב דורי
שרה, עמית, יהונתן ורונן בקשר הרב דורי
עלייתה של שרה מפולין לארץ ישראל ביחד עם המוסד

בס"ד

שרה נולדה בשדלץ, פולין וגדלה שם. היא נולדה כילדה הקטנה במשפחה, לאמה לובה ולאביה יעקוב. בגיל 5 הרוסים לקחו את שרה ומשפחתה לסיביר והם התגוררו שם מספר שנים. כנראה שדבר זה נגרם בגלל המלחמה שפרצה בין הרוסים לפולנים – הרוסים היו בצד אחד של ה"בוג" והגרמנים היו בצד השני שלו. ה"בוג" הוא נהר שבצד אחד היו הרוסים ובצד שני היו הגרמנים. שרה חושבת שהיא ומשפחתה התגוררו בסיביר כאסירים אבל, היא אינה בטוחה בכך. היא הייתה ילדה קטנה אז והיא לא זוכרת ממש.

לאחר זמן מה כשהתאפשר להם, הם עזבו את סיביר ונסעו למרכז רוסיה ואחר כך משם הם נסעו לאוזבקיסטן. במקביל הגרמנים התקדמו, הם כבשו הרבה חלקים מרוסיה אז שרה ומשפחה התקדמו יותר למרכז של רוסיה כדי לברוח מהם.  הם חיו היו באוזבקיסטן בערך 6 שנים. לאוזבקיסטן ברחו מהרבה מדינות. בצערם הרב של הורייה של שרה, בלית ברירה – הם נאלצו להיפרד מכל הילדים שלהם כולל משרה ושלחו אותם למוסד. ההורים חשבו שזה הדבר הכי בטוח לעשות באותו הזמן.

התנאים שם היו טובים יותר, לא מצוינים כמובן אך כאמור טובים יותר. המוסד היה שייך לגויים וליהודים, כולם כאחד. שם הם אכלו שלוש פעמים ביום, למדו, שיחקו, נהינו ועוד. בזמנו היו מחלות למיניהן כגון: מלריה בגלל היתושים, מחלות מעיים כמו דיזנטריה, מחלות עיניים בגלל שדות הכותנה, טיפוס (חום גבוה), ועוד. בזמן המלחמה כשהגברים היו מגויסים, הנשים היו צריכות עזרה כי היו חסרות ידיים עובדות. לכן בקיץ, כשלא היו לימודים, הילדים היו עוזרים למקומיים שם לקטוף כותנה, היו עוזרים עם המשי בבתי החרושת והיו עוזרים בזיווג בין הפרפרים ולהפריד ביניהם. כתמורת עבודה קיבלו בצהריים מרק ופרוסת לחם לכל אחד.

בשנת 1946 המוסד חזר לפולין והוציאו אותם משם לעיר לודג' בפולין. שם זה היה מוסד יהודי, הכינו אותם לקראת העלייה לארץ. לימדו אותם עברית, האכילו והוציאו אותם משם בחשאי כשכולם היו ביחד. במוסד היו בערך שש בנות בחדר אחד, ושישה בנים בחדר שני, בנים לחוד ובנות לחוד אבל למדו ביחד באותה כיתה. מפולין העבירו את המוסד לצ'כיה ומשם לצרפת ומצרפת לארץ.

במוסד הייתה חלוקת עבודה חצי יום למדו – חצי יום עבדו. בלילות כיבוי האורות היה בעשר בלילה וההשכמה הייתה לפני השעה 7 בבוקר. הם עבדו בגני ירק, עצי פרי, לולים, רפת וכו'. הרבה מהבנים עבדו ב"פלחה", גידולי שדה, ברפת בדרך כלל עבדו הבנים והבנות בשאר העבודות. שרה עבדה הרבה בלול, אספה את הביצים שלהם ואף לימדו אותם להזריק זריקות לתרנגולות.

שרה מספרת

"בגיל 13, בשנת 1948 עליתי לארץ. שלחו אותנו למקווה ישראל, שם חצי יום למדו וחצי עבדו כפי שהיו רגילים, כשהבנות עבדו בעבודות יותר קלות, לול, ענפים, וכו'. סך הכל הכוונה הייתה להכין אותנו להתיישבות, אז למדו אותנו כמה מקצועות שיכלו לעזור לנו. יום שישי בערב היינו רוקדים, למי שהיה כסף. פעם בשלושה שבועות היינו נוסעים למשפחתנו למי שהייתה משפחה לחזור אליה, למי שלא היה, נשאר שם. בנוסף, בימי שישי בערב היינו (נוער מבני עקיבא) נפגשים, רוקדים ריקודי עם, לפעמים מישהו בא לתת לנו הרצאה.

אחרי מקווה ישראל חזרתי הביתה, למדתי פקידות, עבדתי בעיתון הצופה. לאחר כך עבדתי במשרד לפרסום "בינק-ליניאל", הביאו לנו מודעות ואנחנו פרסמנו אותן בעיתונות. אחרי העבודה הייתי נפגשת עם חברות וחברים. בתקופה זאת אמי עוד הייתה בחיים וגרתי יחד אתה."

הזוית האישית

שרה סיפרה את סיפור חייה לתלמידי בית ספר רוגוזין א, קריית אתא, במסגרת השתתפותה בתכנית הקשר הרב דורי ויחדיו תיעדו חלק מסיפורה.

מילון

פלחה
מוכר גם בכינוי חקלאות בעל. זאת צורת גידול חקלאית המבוססת על השקייתם של הגידולים החקלאיים במשקעים טבעיים בלבד, באופן ישיר, ללא אגירתם או הזרמתם לחלקות. "גידול הבעל" הנפוץ בישראל הוא גידול החיטה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סך הכל הכוונה הייתה להכין אותנו להתיישבות, אז למדו אותנו כמה מקצועות שיכלו לעזור לנו“

הקשר הרב דורי