מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ביסמוט, נולדתי בישראל בשנת 1945. להוריי קראו משה ורבקה. היינו 4 ילדים בבית: שתי בנות ושני בנים.

גדלתי ביפו, בנווה צדק, ובבית היה לנו לול תרנגולות בחצר ועץ תותים מתוקים וטעימים. בבית דיברנו לאדינו ועברית.

זכור לי מקרה לא נעים ועצוב מילדותי, בערך בגיל עשר: בלילה שמענו רעשים של התרנגולות והוריי לא קמו לראות מה קרה להם. בבוקר, כשהתעוררנו, מצאנו את כל התרנגולות שחוטות – כנראה חתולים או עכברים טרפו אותם.

בחגים שמרנו על כל כללי החג: בפסח שמרנו על כשרות מלאה ואכלנו רק כשר לפסח. ראש השנה, יום כיפור וסוכות היו חגים מסורתיים. המאכלים שבישלו בביתי היו: פלפלים ממולאים, כרוב ממולא, חצילים ממולאים ועוד מבחר גדול. עד היום אני מבשלת את אותם מאכלים ונכדתי יאן מאוד אוהבת את הפלפלים הממולאים. בימי שישי כל המשפחה נפגשת ועושים קידוש והכל חגיגי וטעים.

בילדותי שיחקתי עם ילדי השכונה, היינו מלוכדים ושמחים. שיחקנו למשל בקלאס, חמש אבנים, תופסת, מחניים וקפיצה בחבל. רקמתי מפות שולחן קטנות וגם סרגתי. הילדים הגדולים (שאני ביניהם) ערכו הצגות מאולתרות לכל ילדי השכונה. הקטנים ישבו על המדרגות, כמו צופים ביציע, ואנחנו הופענו בפניהם. זכורה לי במיוחד ההצגה "קתרינה הקדושה" וכולם היו מרוצים.

הייתי תלמידה חברותית ונעימה. בלימודים לא הייתי מבריקה, אבל הישגיי היו מתקבלים על הדעת. כן אהבתי ללכת לבית הספר. שם בית הספר שלי היה: "לבנות". כיום הוא סוזן דלל.

אנחנו עלינו מטורקיה כי הורי רצו לעלות לארץ ישראל, בלי שום רקע, פשוט געגועים לישראל. אחותי נולדה בטורקיה וכשהגענו לארץ אני נולדתי –  בבית חולים בלינסון שבעיר פ"ת, למרות שמשפחתי עלתה מטורקיה, לא למדתי לדבר טורקית.

לסבתא רבתא שלי קראו רחל ולסבא רבא שלי קראו אברהם. הוא היה רב בבית כנסת. סבתא שלי הייתה עקרת בית. שניהם נולדו בטורקיה.

אבא שלי חיכה לאמא שלי 10 שנים כדי להתחתן איתה. החיים בטורקיה היו טובים, מצב כלכלי טוב, אבל בכל זאת משפחתי העדיפה לבוא לארץ ישראל.

שחקנית בהצגות בשפת הלאדינו

כפי שציינתי, אני דוברת לאדינו וגם שיחקתי בהצגה שדוברת לאדינו. הופענו בתאטרון חולון. במשך שנה למדנו משחק, והקבוצה ביימה את כל הצגה, לפי סיפורים של הילדות והשכונה של כל אחד. זה היה מאתגר, אבל מהנה. אני מכירה הרבה שירים בלאדינו ואני שרה הרבה עם עצמי בלאדינו.

יש לי שני בנים – הגדול נתי והשני משה, 5 נכדות ונכד אחד. נכדתי הקטנה ביותר, יאן, כתבה איתי את סיפור חיי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. אני גרה בסמוך למשפחתו של בני, משה, ופוגשת את נכדתי יאן כמעט כל יום.

הזוית האישית

יאן מספרת: היה מהנה לשמוע את סיפור החיים של סבתא. אני אוהבת את סבתא, היא מתוקה וכיף לי שאני פוגשת אותה כל יום. אני אוהבת במיוחד את כדורי השוקולד שהיא מכינה.