מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה בעיר בוטושאן, בתאריך 9/4/1949 הבן האמצעי במשפחה ולי עוד 2 אחים .

בעיר בוטושאן חיו הרבה יהודים והיו בה 17 בתי כנסת. למדתי ב"חדר" שש שעות בשבוע. בראש השנה היינו מקיימים את מצוות "תשליך". כל שנה היו פחות ופחות יהודים בעיר.

במשפחתנו ישנו חפץ שעובר מדור לדור והוא, שקית לנשיאת תפילין, שהייתה שייכת לסבי ז"ל, אברהם (שמו רקום על שקית התפילין).החפץ בן 160 שנה והוא הועבר משנת 1870, וממשיך הלאה בדורות. בילדותי הייתי רואה את אבי מתפלל עם תפילין זה, ומאוד קיוויתי יום אחד לקבלו. החפץ נמצא כיום בביתו של נכדי הבכור ואני מקווה כי ימשיך להעבירו לדורות הבאים.

את העלייה לארץ ישראל אני זוכר היטב, מבוטושאן נסענו ברכבת לבוקרשט. הנסיעה ארכה 8 שעות.  נשארנו 4 ימים בבוקרשט ומשם המשכנו לוינה. עוד נסיעה של 6 שעות,  גם בוינה נשארנו 4 ימים ומשם נסענו לונציה ברכבת. בונציה המתנו כשבוע ומשם הפלגנו באוניה לישראל. ההפלגה נמשכה שבוע עד שהגענו לחיפה. כשעלינו לארץ הייתי בן 12 וחצי. את החוויה הזו של להיות על אוניה בלב ים לעולם לא אשכח. מחיפה הגענו לבית שאן, קיבלנו צריף ובו 2 וחצי חדרים.

הגענו ביום שישי וביום ראשון הבטיחו לנו בית, אך לא אמרו לאיזה יום ראשון מתכוונים…בבית שאן למדתי בבית ספר דתי, היינו מקבלים אוכל בחינם בגלל שהיינו עולים חדשים. שלושה חודשים לאחר מכן, עברנו לצפת.  היו המון קשיים באותה תקופה בארץ ישראל, אחת הבעיות שלנו, הייתה שלא ידענו לדבר בשפה העברית. אבל הייתה לנו שפת-ידיים ו"שפת כדורגל". „במשפחה אמרו לנו שאסור לשחק עם המרוקאים ("השחורים"), אבל אני הייתי סקרן ורציתי להכיר אותם.

תמיד זכרתי את המשפט שלמדתי ב"חדר": כל יהודי בעולם, הוא יהלום".