מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שני ספלים מפח

אבא, אני והמוריס 8 הכחולה בקריית חיים
אבא (שני משמאל) והחבר'ה מהצבא הבריטי
משפחתי והים

אבי שלמה קרביץ נולד בטבריה בשנת 1920, בשנה בה עלו הוריו מוינוגרד ברוסיה לאחר מסע נדודים בדרכים באירופה שהסתיים בהפלגה בספינה לנמל חיפה ומשם הישר לטבריה. הייתה זו תקופת העלייה השלישית. עיקר היהודים שעלו אז הגיעו ממזרח אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהותירה אחריה אירופה שסועה ולא יציבה, תקופה שהתבטאה גם בפרעות ביהודים. בארץ היו אז פחות מ- 60,000 יהודים ולא היו אז מגבלות חריפות על העלייה, כך שבמסגרת העלייה השלישית עלו 35,000 יהודים, מיעוטם היו "חלוצים".

אמי נחמה לבית יסוד עלתה עם הוריה מפולין בשנת 1924, והיא רק בת חצי שנה. עם עלייתם התיישבה המשפחה בקריית חיים, כך שגם אמי היא "כמעט" ילידת הארץ. אני, אם כך, בן כלאיים, בין טברייני לפולני. אבי, הוריו ושני אחיו הצעירים יותר, חיים וישראל (סולה) שאף הם נולדו בטבריה, גרו בבית מאבן בזלת שחורה באחד הרחובות המתפצלים מהדרך הראשית של טבריה היורדת מקרני חיטין לחוף הכנרת. בית סבי היה בית חילוני. בטבריה של אז לא היו תנועות נוער ואבי גדל בטבריה עד גיל 14 כשהוא מבלה עם חבריו על שפת הכנרת. סבי, משה קרביץ, היה ספר בטבריה, הייתה לו מספרה משלו שפרנסה את המשפחה ברמה סבירה. בשנת 1934 לקח סבא משה את סבתי ושלושת בניו ועברו "לעיר הגדולה חיפה", לבית ברחוב פבזנר בלב הדר הכרמל. מכיון שסבא היה ספר, טבעי שהוא פתח מספרה ברחוב יונה מול "בית הקרנות" ובסמוך לרחוב הרצל שהיה אז לב ההתיישבות היהודית והמרכז המסחרי והתרבותי של חיפה היהודית. מקום טוב למספרה. אבי, שהיה כבר נער מתבגר, המשיך לימודיו בבית ספר מקצועי בו למד מכונאות רכב, מקצוע שליווה אותו כל ימיו. בשנת 1937, והוא בן שבע עשרה התנדב אבי לצי הבריטי ונשלח לשרת באלכסנדריה שבמצרים בסדנה לתיקון מנועי כלי שיט, שם המשיך שירותו עד שחרורו אחרי מלחמת העולם השנייה. אחיו הצעיר חיים, הצעיר מאבי בשנתיים, החליט ללכת בעקבותיו ולהתנדב לצי הבריטי. כיון שהיה עדיין נער הוא זייף את תאריך לידתו, לתאריך סמוך לתאריך הלידה של אבי. כשהפקיד האנגלי בלשכת הגיוס הבריטית רשם את פרטיו הוא פנה לחיים ואמר לו:"I don't understand. Same father, same mother and only two months difference?" כלומר, הוא לא ממש האמין לגיל שלו אך למרות זאת גייס את חיים לצי. נכון או לא, הסיפור הזה רץ במשפחתנו עד היום.

אבא עם כובע של אדמירל

תמונה 1

כשחזר אבי משירותו במצרים פגש את אמי נחמה, הם התחתנו ושנה אחרי כן נולדתי והתחיל הסיפור שלי. הייתי בנם הבכור של הוריי שלמה ונחמה וחמש שנים אחרי נולדה אחותי תמר. עד שנפגשו הוריי, גדלה אמי נחמה בקריית חיים שם גרה משפחתה. בנוסף ללימודיה בבית הספר הייתה פעילה כנערה בפלוגה ימית שם עברו בני הנוער אימוני ימיה. כשהוקם צה"ל אבי שלמה ודודי חיים התגייסו לחיל הים וקבלו דרגות קצונה. אבי שלמה שירת במספנת חיל הים, חיים אחיו על כלי שיט קרבי. האח הצעיר ישראל (סולה) היה ממקימי שייטת 13. במבט לאחור הרי הייתה לי משפחה עם זיקה "ימית" שהתחילה על חוף הכנרת בטבריה ועל חוף קריית חיים במפרץ חיפה, המשיכה בצי הבריטי ובחיל הים שלנו ונמשכה בחוף כיאטביץ' (חוף הכרמל) בחיפה, שם הייתי תופס גלים עם החבר'ה מהשכונה ומהתנועה.

סבא משה היה כאמור ספר, כנראה ללא נטייה מובהקת לים. כשהייתי ילד קטן אני זוכר שהייתי מגיע למספרה שלו להסתפר, בחינם!  בגלל גובהי המצומצם באותן שנים, היה מניח קרש עץ על שתי משענות היד של כיסא הספרים, עליו הייתי מתיישב כשרגלי על המושב. סבא היה עוטף אותי בסדין עד הצוואר ומהדק את הסדין עם סיכת ביטחון ומתחיל לצקצק עם המספריים המיוחדות שלו והשיער היה מתקצר במהירות. כשהייתי חוזר מהמספרה הביתה הרגשתי כאילו גלגלו אותי בשיח סברס. אבי היה טיפוס די קשוח ושמר על דיסטנס מאיתנו הילדים, האמת שקצת פחדתי ממנו כילד, וזה נשאר לי גם כשגדלתי והייתי בעצמי לאבא. אני חושב שרוב האבות של אז היו די קשוחים עם הדור שלנו. בטוח שהם לא היו "החבר הכי טוב של הילד .." כמו היום. לפעמים הם חינכו אותנו בליווי פליק קטן, אז לא קראו לעובדת הסוציאלית על כל פליק קטן. אמי נחמה הייתה הרבה יותר רכה ו"מנחמת" אתנו הילדים. בשנים שגידלה אותנו הייתה אמי עקרת בית אולם משגדלנו היא התחילה לעבוד כמזכירה רפואית בקופת חולים הכללית. עד היום אני נזכר בפליאה שלא היה לה רישיון נהיגה למרות שהייתה לנו מכונית. נדמה לי שלרוב הנשים לא היה אז רישיון נהיגה, לא היה צורך ברישיון כיון שמכוניות היו אז רק למעט משפחות.

אימא נחמה ואבא שלמה קרביץ

תמונה 2

אופנועים ואופניים

מאז שאני זוכר עצמי היו במשפחה רכבים דו- גלגליים. לרוב זה אבי על אופנוע ואני על אופניים. בשנת 1947 הקים אבי מוסך לתיקון אופנועים בחצר בית סבי וסבתי ברחוב פבזנר. בהמשך העסק התפתח וביחד עם שותף העביר אבי את המוסך ל "בית התעשייה" בקצה רחוב הרצל בהדר. לפני מלחמת השחרור בית התעשייה היה הבית הקיצוני בשכונת הדר בחיפה. מעבר לו השתרע ואדי רושמיה ועליו גשר האבן היפה שהוביל התנועה לכיוון המפרץ ולכיוון שכונת נווה שאנן. בעברו השני של הגשר הייתה השכונה הערבית רושמיה. במלחמת השחרור שימש המבנה כעמדה קדמית של ההגנה וממרפסתו האחורית ניהלו כוחותינו חילופי אש עם החמושים הערבים שמעבר לגשר. את מוסך האופנועים בבית התעשייה החזיק אבי עד שפרש לגמלאות. כשפרש, נתן את המוסך על תכולתו לפועל הנאמן שלו שהיה אתו מאז היה נער בן 16, חלף לפיצויים שהגיעו לעובד ובהסכמה מלאה עם אותו עובד. אופנוע לא היה לי וגם לא רישיון לאופנוע, קצת מוזר לבן של בעל מוסך לאופנועים. לעניין הרישיון לאופנוע – הסבר בהמשך. בינתיים קצת על אופניים, שמהם הרי נולדו האופנועים בראשית המאה העשרים.

מה שהיה לי בלי הגבלה כמעט כל תקופת ילדותי היו אופניים, הכי משוכללים שהיו אז, עם מהלכים כמובן! כמעט תמיד היו אלה אופני ICM שאבי היה סוכן שלהם. הייתי אשף ברכיבה על אופניים, עד היום אני ממשיך לרכב על אופניים בשבילי ההרים ובכבישי הכרמל. אופניים עם הרבה מהלכים. אבי היה רוכב על אופנוע כל ימיו, הוא רכב עד גיל  85. לי כאמור אין רישיון לאופנוע. בעצם היה אמור להיות לי רישיון כבר בגיל 16. אבל בדיוק כשמלאו לי 16 הורי נסעו לחו"ל. אבי שידע על תכניותיי לעשות רישיון על אופנוע מיד בהגיעי לגיל, תמך בזה אך ביקש שאחכה עד שיחזור מחו"ל כדי שלא יהיה מודאג. למרות זאת הוא סידר מראש את כל הסידורים והתשלומים ללימודי הנהיגה שלי בבית ספר לנהיגה למקרה שאתחיל ללמוד לפני שובו. החלטתי להיענות לבקשתו ולחכות. מסיבות שאיני יכול להסבירן לא עשיתי רישיון גם לאחר שחזרו הוריי. אבל גם בלי רישיון אפשר לרכוב על אופנוע. בכל הזדמנות הייתי רוכב בשטח וכל אופנוע חדש שהביא אבי הביתה היה נותן לי סיבוב עליו. גם זה משהו.

נגינה לפני אופניים

גילוי נאות: אם באופניים הייתי טוב בנגינה הרבה פחות, בעצם אני אנטי מוסיקלי לחלוטין. בשכונה שלנו ברחוב מסדה היה כלל ברזל, לימוד נגינה שנתיים לפחות בטרם קבלת אופניים. בכיתה ב' התחלנו ללמוד נגינה על חלילית עם המורה שלמה. בתחילת השיעור השני פנה אלי המורה: "ספי תיגש אלי אחרי השיעור". כל השיעור הייתי מודאג "הוא בטח רוצה שאופיע בנגינה בחו"ל ואני הרי לא יודע אנגלית". כשניגשתי למורה בסוף השיעור הוא לקח את החלילית שלי, פירק את החלק עם החורים והחזיר לי רק את החלק עם הפיה ואמר "תצפצף רק עם החלק הזה". הסתיימה הקריירה המוסיקלית שלי, אבל מעז יצא מתוק. אבי שהבין שאי אפשר לבנות על ה"הגאון המוסיקלי" והביא לי אופניים ICM. הייתי עושה סיבובים בשכונה על האופניים בזמן שגדי שקלרסקי חברי הטוב עשה "סיבובים" על הפסנתר וחלם על האופניים שיקבל. בעוד שנתיים.

שני ספלי פח

כשגדלתי אבי סיפר לי שבהיותו חייל בסדנת הצי הבריטי באלכסנדריה הם היו יוצאים כל יום בדיוק ב 12:00 להפסקת ארוחת צהריים. בכניסה לחדר האוכל עמד סיר גדול מלא רום. כל חייל היה מקבל בספל פח אישי מנת רום לארוחה. אבי והישראלים האחרים שלא היו מורגלים בשתיית אלכוהול בצהריים מכרו את המנות שלהם לחיילים הבריטים ששרתו איתם. כעבור כמה זמן התחילו גם הארצישראלים ללגום מהרום ויראו כי טוב. לימים, אבי היה לשתיין הכי טוב שהכרתי. הוא היה יכול לשתות אלכוהול מכל סוג, כמעט ללא הגבלה, ואף פעם לא השתכר!

גם לי היה עניין עם ספל מפח, עניין לא סגור עד היום. בבית הספר היסודי בו למדתי בילדותי היו מעמידים בהפסקה, על פי כללי משרד החינוך או הבריאות דאז, סיר גדול מלא קקאו חם ואנחנו הילדים נעמדנו בטור ליד הסיר עם ספלי פח שהבאנו מהבית על מנת שהתורנים ימזגו לנו מהקקאו. הטעם היה מגעיל והשתדלנו להתחמק מעיני המורה כדי לשפוך את התוכן, "בניגוד לחוק", לא תמיד בהצלחה. עד היום אני לא שותה קקאו, גם לא של יטבתה. מגעיל אותי כמעט כמו שמן קיק מאותם ימים. השפעת ספל הפח המלא רום של אבי מאלכסנדריה לא דומה לזה של ספל הפח שלי המלא קקאו מחיפה. זה הותיר אצלי שריטה עד היום. מאבי ירשתי את האהבה לכוסית משקה ואת היכולת להכילה מבלי להשתכר ואני מעביר אותה הלאה לבני.

אבי והצנחנים

כשהתקרב מועד הגיוס שלי לצבא ניסה אבי להניא אותי מללכת לצנחנים. כשראה שאין סיכוי שאוותר נתן לי עצה, לקח משירותו בצי הבריטי: " שמע ממני יא איבני- Never Volunteer, never Refuse" – אל תתנדב ואל תסרב.

את הסיפור הבא סיפר לי אבי. כשהיינו בסדרת ירי בתחילת הטירונות בגבעת אולגה והיה אסור להורים לבקרנו, אבי חזר יום אחד מתל אביב צפונה ועצר טרמפ לסמ"ר צנחן. כששאל את הצנחן לאן הוא צריך להגיע, ענה לו שהוא גר בקריות. אבי לא חשב הרבה והציע לצנחן עסקה: "אם אתה תכניס אותי למחנה של בני באולגה רק אגיד לו שלום, ואני לוקח אותך עד פתח הבית בקריות". הצנחן כמובן שהסכים. כשהגיעו לעמדת השמירה  בכניסה למאהל ביקש הצנחן מהשומר שיקרא לי. לדברי אבי איך שהגעתי כעסתי עליו: "מה אתה עושה פה? אסור לבקר אותנו! יטרטרו אותי! יענישו את המחלקה שלי…". אני לא זוכר כלום מהסיטואציה שאבי תאר. אבל אני בטוח שזה קרה.

סיפרתי שאני אוהב לשתות אלכוהול, ירושה מאבי, חוץ מקוניאק, וזה בגלל אבי. כשהיינו בחורף 1967 בסדרת ים בקישון, ליד המספנה, היה קר ורטוב. המאהל שלנו היה צמוד לגדר המספנה ומעבר לה היה הכביש הראשי. מידי פעם היו אבי ואבא של רני פינגרר, עוד חבר מהשכונה, מופיעים עם רכב ליד הגדר, צופרים לנו שנבוא לגדר ואז היו מושיטים לנו בקבוקי ברנדי 777, "תתחממו ילדים". את אבי ואת אבא של רני זה אולי קירב שהילדים שלהם ביחד בצנחנים, אבל לי יש מאז סדרת ים טראומה, אני לא נוגע בקוניאק!

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

ספי קרביץ תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן 

איור של אריה טופור: במספרה של סבא משה

תמונה 3

מילון

העלייה השלישית
העלייה השלישית היא גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה. החל משנת 1918 ועד 1923 בסיום המשבר הכלכלי. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000. מיעוט מהעולים (לפי אומדנים כשישית מכלל העולים), היו חלוצים וחלוצות, אשר באו לארץ חדורים בתחושת שליחות והקרבה, וברצון עז לשאת על שכמם את בניין אומה ריבונית בארץ ישראל. השפעתם על היישוב ומוסדות התנועה הציונית הייתה רבה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבי ומשפחתו גרו בבית מאבן בזלת שחורה באחד הרחובות המתפצלים מהדרך הראשית של טבריה היורדת מקרני חיטין לחוף הכנרת“

”מאבי ירשתי את האהבה לכוסית משקה ואת היכולת להכילה מבלי להשתכר ואני מעביר אותה הלאה לבני“

הקשר הרב דורי