מאגר סיפורי מורשת

אוולין זקרי זוכת "מגן ראש העיר" אשדוד למתנדבים וארגונים מצטיינים לשנת 2017

נולדתי ב- 12 במארס 1951 בקליניק מג'נטה שבצפון טוניס.

אני מתנדבת במקומות ובארגונים שונים מאז 1971, כשהגעתי ארצה ועד היום, כעת אני גמלאית, מורה בכירה בחינוך מיוחד ופעילה בבתי ספר יסודיים בעיר.

שנים רבות אני משתלבת בחברה האשדודית כמתנדבת בקשת רחבה של תחומים. המעט הזה הוא למען מגוון רחב של אוכלוסיות בעיר מגורי.

בין המסגרות הרבות הקמתי וניהלתי באשדוד ארגון "קולך". בפעם הראשונה השתתפתי כאורחת בכנס "הקהל". ברגע שהגעתי ראיתי שאני שונה מכולם. רוב הנשים היו אשכנזיות משכילות מטופחות. היו שתי תימניות באולם ואני, ומכאן הכל הסטוריה. במשך שנים  ארגנתי מפגשי העשרה והעצמה עבור נשים מסורתיות. כל חג פורים אני עורכת קריאת מגילה לנשים בביתי. לפעמים שני סיבובים בשעות שמתאימות לנשים.

בנחישות ובהתמדה מילאתי את תפקידי כיושבת ראש הלשכה המשפטית ב"ויצו" אשדוד, תוך הקשבה ורגישות למצוקת הפונות. פעם הגיעה אישה עם שבעה ילדים כמעט לא לבושים ורזים, כדי לשאול איך מתגרשים. נתתי לילדים לבלות בחדר המשחקים ראיינתי את האישה ומלאתי טפסים, האישה נכנסה לעורכת הדין להמשך הטיפול. היא יצאה מויצ"ו  ואז היגיע הבעל ותקף אותנו בטענה שאנו מעודדים אותה ועוזרים לה להתגרש ולקבל את זכויותיה. הרגשת האיום והפחד לא עזבו אותי ימים רבים אחרי האירוע הזה.

במועצת הנשים העירונית, במועצה הציונית, בהוראת העברית.

במועדון "ליונס" פעילה בנושא ליקויי ראיה, ב"בית מרשל", אני מסייעת לגברים ונשים בלהקה, בהופעות. האם יש בחיים סיפוק גדול יותר מאשר לשמוע אנחת כייף מגבר עיוור בזמן שהוא נהנה לשיר איתנו. לפני החזרה בערב אני מתקשרת לכל אחד מהחברים ומוודאת שהם בריאים ומגיעים לחזרה. התפקיד העיקרי שלי בשיעור עצמו הוא לדאוג לאווירה טובה לספק את הצרכים המיידים של כל אחד מהמשתתפים כמו ללוות לשירותים, לשיר איתם כדי שיפנימו את המילים של השיר, לדאוג שישבו נכון, להביא להם כוס שתייה ולדאוג לכל דבר שהם רוצים.  בסוף החזרה אני מלווה חלק מהם בחזרה לביתם.

במסגרת המכון ללימודי יהדות ליוויתי משפחות בתהליך גיור עולים. הליווי כולל אירוח בשבתות, ביתי פתוח גם לחיילים וחיילות במסגרת פרויקט משותף לצה"ל ולמכון. להתרגש בלימוד בסיס היהדות כדי לעבור את המבחן. ללכת לבית כנסת עם המתגיירת ולהשתתף איתה בתפילות השבת, לקרוא איתה פרשת השבוע זה תמיד מעניין אותי.

כמתנדבת בתאטרון בקהילתי, השתתפתי במספר הצגות, למשל: "הקוקו והסרפן" "גדולה מהחיים".

במשך השנים התרמתי למשפחות נזקקות ארוחות וחילקתי אותן. החוויה אינה פשוטה, להגיע לבניין מגורים, ולראות את המצב הסוציואקונומי  של רובם, במדרגות יושבות שלוש בנות קטנות -"אוולין, אנחנו מחכות לך, אנחנו רעבות" או ללכת לאולם שמחות לחכות שהמלצרים יאספו את המנות הראשונות והסלטים ואז להכנס ל"אטרף" של איסוף האוכל לקופסאות אחסון, במקררים. הולכים הביתה לישון ובבוקר, אנו או מתנדבים אחרים עוברים במכוניות ומחלקים לפי הצורך.

כל שנתיים בערך  אני מסתפרת ותורמת שתי פאות, לנשים חולות סרטן. כל הכבוד לספר שלי יחיאל פרץ, מסדר את השער, מטפח אותו גוזר מכניס לשקית ניילון, שולח לחברה שהופכת את השער לפאות, אחר כך מספר אותי יפה והכול בחינם. בפעם הראשונה שהגעתי אליו הוא אמר שיש לו אפשרות לקחת את השער שלי כדי לעשות ממנו פאה לנשים שהן בטיפול הקרנות אונקולוגי. מאז, כל בני המשפחה ואפילו הבנות מהכיתה של הנכדה הראשונה שלי גוזרות שער אצל הספר הזה כדי לתרום.

אירוע שזכור וחקוק בזכרוני, לפני שהוקם בית החולים אסותא היה צורך לנסוע לבית חולים קפלן כדי לעשות גבס או תפירת אצבע. לפני חמש שנים בעודי בבית הספר נפלה עובדת הניקיון  ואצבע אחת נשארה על מסגרת החלון. אספתי את האצבע בשקית ניילון, קודם חבשתי לה את היד כדי לעצור את הדימום וכך נסעתי איתה לקפלן לחדר מיון. שם חטאו את המקום הרדימו את היד ותפרו את האצבע במקום. כשזה קרה לא חשבתי על כלום, עבדתי כמו רובוט. יישמתי את מה שלמדתי בקורסי עזרה ראשונה מיני רבים וברוך השם זה עזר.

גם בעירייה, ביום יום ובעת חירום, אני נענית לכל קריאת עזרה. לדוגמא: במלחמת "צוק איתן "אחריי שהשכבתי את כל המשפחה שלי לישון, הייתי יוצאת כל לילה, לתורנות התנדבותית,  במוקד העירוני, למשך כמה שעות.

פסקת סיכום – משתתפת בתכנית "הקשר הרב דורי" בביה"ס אמירים מזה 4 שנים. תלמידים מכיתות ו' עוזרים  לתעד סיפורים מהחיים של סבים וסבתות העולים לבית התפוצות. את הניסיון של המבוגרים משתדלים להעביר לדור הבא, לתרום להם מהידע מהרגשות והחוויות שצברנו במשך שנות חיינו. מצד שני התלמידים הרבה יותר מנוסים מאיתנו בטכנולוגיות החדשות ובמדיה ענפה הקיימת בדורנו. לפי דעתי הקשר הרב דורי הוא נושא שחייבים לטפח אותו בכל שכבות האוכלוסייה. האלימות הגואה בכל התחומים לא פוסחת על היחס של הצעירים כלפי המבוגרים. באותה משפחה רואים רבות קשר לא חיובי בין הדורות. הצעירים מזלזלים במבוגרים בטענה שהם איטיים או לא מבינים אותם או לא קולטים את החידושים המודרניים. ואני נוכחת כי אכן לצעירים יש הרבה מאוד מה ללמוד מהמבוגרים.

אני עובדת בבית ספר עד היום, אני רואה שהמורות הצעירות שונות מאוד מכפי שאני הייתי כמורה צעירה. בארץ ישראל החשוב ביותר לפני כל המקצועות זה להיות אדם שאוהב את הארץ ואת העם שלנו. הציונות, אהבת ארץ ישראל, הערכה למורשת ישראל מינימלית, זה מה שמבדיל אותנו מהגויים. בלי להיכנס לפוליטיקה,  אנו רואים יום יום כמה זה חשוב. כבר בכיתות, רואים מה חשוב לתלמידים, רכוש, טיולים, ויכוחים, להראות שאתה "in".

המסורת שלנו מחנכת אותנו אחרת, הסתפקות במועט, אהבת הזולת, "ואהבתה לרעך כמוך", רוגע, יום מנוחה. הנוער היום הורס את עצמו,  מתאמץ כל כך, על דברים שוליים, מוציאים אנרגיה עצומה, על דברים בכלל לא חשובים, לא לאדם ולא לעם, לא ישנים מספיק, לא עונים בצורה נכונה, לא מנסים אפילו להבין את המבוגרים, תוקפים אחד את השני על לא דבר.

כולי תקווה שמערכת החינוך, תמצא את הדרך להוריד את האלימות, לעשות את הילדים רגועים ומחונכים יותר. כולנו, כל החברה תהנה מהפרות והארץ שלנו תהיה פורחת עוד יותר.

הזוית האישית

אדר: אני רוצה שהתכנית תמשיך, אהבתי אותה מאד ואני מאחל לאוולין הצלחה. ומקווה שאוולין תמשיך להתנדב ולעזור אוולין: ההתנדבות והעזרה לזולת תרמו לי רבות. דרכן למדתי להכיר שכבות שונות של האוכלוסייה, לזהות בעלות אמתיות. תוך כדי הסיוע שלי אני גם גדלתי והבנתי את היכולת האמיתית לנתינה שלי. כרגע אני שואפת לפרוייקט חדש ומאתגר שפרטיו עדיין לא סגורים שבעזרת ה' יעשה אותי ועוד אנשים מאושרים יותר.