מאגר סיפורי מורשת

סבא הרצל נחודקין עלה לארץ בשנת 1910 כשהוא בן 4. משפחתו קנתה 300 דונם כרם שקדים, בשנת 1912 אביו נרצח על ידי ערבים בכרם. אביו נקבר בבית הקברות בגדרה ומשפחתו חזרה חזרה לאוקראינה.  בשנת 1924 עלה סבא לבדו לארץ כאשר הוא בן 18. הוא היה בין מיסדי מושב חרות בשנת 1930.

סבא בצעירותו ובבגרותו

שנים ראשונות: מושב חרות, יום ראשון בבית הספר

אחד הזיכרונות הראשונים שלי (יעל) הוא יום עלייתי לבית-הספר, בתאריך 1.9.1939, היום בו פרצה מלחמת העולם השנייה. היו התגודדיות של אנשים בלי שאני עצמי הבנתי מה קרה. באותו זמן לא קנו עיתון, העיתון היה מגיע על ידי מחלק העיתונים, ובכדי לחסוך בעלות, כל שתי משפחות היו מקבלות עיתון ביחד: במשך שבוע אחד אנחנו היינו מקבלים את העיתון בבוקר, ובצהריים היו באים השכנים לקחת אותו, ובשבוע השני השכנים קיבלו את העיתון בבוקר ובצהריים היינו אנחנו לוקחים אותו. מקלט רדיו היה רק אצל השכנים ובערב היינו מתאספים סביב הרדיו ומקשיבים לחדשות מאירופה, ואנחנו הילדים ידענו שזה מאוד חשוב להיות בשקט.

שגרת בית הספר

בית הספר היה בתל מונד, הבניין קיים גם היום. כל הדרך הייתה גבעת חול וחילפה ובראש הגבעה עמד הפסל, אנחנו הלכנו זאת ברגל ובמשך הזמן נהייתה דרך בעקבות ההליכה הרבה שלנו. בהמשך השנים בכיתות היותר גבוהות הבנים החלו להגיע לבית הספר רכובים על חמורים, לעיתים החמורים עשו מהומה גדולה.

עבודה במשק

סבא הרצל, שהיה מהמייסדים של מושב חרות, בחר בין כל ענפי המשק לפתח את הרפת. בהיותי בת 10 -11 למדתי לחלוב והייתי עוזרת בחליבה, גם יצאתי עם הפרות למרעה. יצא איתי למרעה כלב רועים מיומן ותמיד לקחתי איתי ספר קריאה.

הפרה המצטיינת "פוריה" ואני

אני בת 3 מאכילה לראשונה את הפרות

השפעות מלחמת העולם במושב

בזמן מלחמת העולם לא הייתה תחבורה לשאר העולם, לא מטוסים ולא אוניות. ייצוא התפוזים פסק והתפוזים שימשו כאוכל לפרות. חלק מהחקלאים הפסיקו לטפל בפרדסים בכלל. כל האירועים שעליהם סיפרנו התרחשו בזמן מלחמת העולם השנייה. בארץ לא הרגשנו את המלחמה ולא את הטרגדיה שהתרחשה באירופה, לא היה מחסור באוכל ובתרופות.

ייצור גבינות

באותה תקופה לא היו מחלבות לייצור גבינות חמאה ושמנת, וסבא הרצל ושושנה התחילו לייצר גבינה חמאה ושמנת למכירה. הייתה צרכנייה בתל-מונד ואני, יעל, הייתי נוסעת בעגלה וסוס להביא את הגבינות לצרכנייה, ולדרכי חזרה קיבלתי "כושי" (קרמבו) והייתי אוכלת אותו לאט כל הדרך חזרה.

קום המדינה

כאשר קמה המדינה אני הייתי רק בת 15 והיינו הבנות יושבות בערבים ומנקות את הרובים שיצאו מהסליק. באחד הערבים שישבנו וניקינו את הנשקים, נכנס איש הביטחון של חרות וסיפר לנו שצפריר כרמלי, שהיה בן חרות, נהרג. צפריר היה המדריך שלנו בתנועה ומאוד נערץ על ידינו.

עם קום המדינה הייתה שמחה אך הייתה גם תחושה של מלחמה.

הפגישה עם סבא אהוד

בבית הספר בתל- מונד למדו רק עשר שנים, וכדי להמשיך ללמוד למדתי שלוש שנים בסמינר של מורות למלאכת יד בתל –אביב. בתום הלימודים התגייסתי לצבא. במשך שירותי בצבא הכרתי את סבא אהוד. סבא אהוד בא מרומניה אחרי המלחמה באירופה, בזמן שהבריטים היו פה בשלטון. הוא עבד באוניות שהביאו פליטים מאירופה באופן לא גלוי על אף האיסור הבריטי.

אני וסבא אהוד התחתנו בחרות. באנו לגור בבית קטן של הסוכנות כשהשירותים, המקלחת והמטבח בחוץ, כמו כן קיבלנו פרה וחצי פרד.

סבתא יעל וסבא אהוד

אחרי שנולדו מירי ואיילת ונהיה נורא צפוף, היינו חייבים לבנות בית יותר גדול והיה צריך להשיג כסף. בשביל זה סבא אהוד עשה עוד הפלגה באונייה למשך ארבע חודשים ובכסף הזה בנינו בית. בארבעת החודשים האלה נשארתי במשק עם תינוקת אחת בת חמישה חדשים והשנייה בת שנתיים וחצי, ארבע פרות חולבות, ושש מאות עופות, כלי הרכב היה החמור ואני בת 24.

במשך השנים שינינו את מבנה המשק, נטענו אבוקדו ופרדסים. חיסלנו את המשק החי התחלנו לעבוד גם מחוץ למשק כתוספת פרנסה. אהוד נפטר בשנת 2014 ואני חיה בביתנו עד היום.

למצגת התיעוד המלא: 

הזוית האישית

הנין אריאל: היה לי מאוד מהנה לשמוע על התקופה שבה סבתא "התחילה" הכל, למדתי ושמעתי דברים שלא הייתי יודע אותם אף פעם עם לא היינו נפגשים לעשות את התיעוד והמצגת.

סבתא יעל: היה לי תענוג גדול לספר את "סיפורי הסבתא" שלי, איך סיפרנו סיפורים של חמישה דורות, איך נהיה קשר מיוחד במינו עם הנין אריאל שישבתי איתו לספר סיפורים.