שנחאי הייתה עיר בין לאומית
הקשר הרב דורי – תיעוד מורשת קהילת יהודי סין
אליהו, אלי ורבקה קופיליוביץ נולדו בשנחאי בשנת 1949.
המהפכה הקומוניסטית בסין הגיעה לשנחאי. הקומוניסטים השתלטו על סין, צ'אנג קאי שק ברח לפורמוזה (כעת טייוואן) עם צבאו. הם נתנו אפשרות לכל יהודי סין לעזוב את הארץ. מדינת ישראל בכח חוק השבות החליטה על הבאתם ארצה של יהודי סין.
העלייה לארץ ישראל
משפחת קופיליוביץ המונה את הורי אידה ואלכסנדר אותי אליהו, ואחיותיי הלן ורבקה החליטה לעלות לישראל, על אף שמספר רב של ארצות, כגון קנדה, אוסטרליה וברזיל הציעו לנו את ארצם. אבי אלכסנדר אמר: "מספיק להיות נרדפים וגולים, נעלה לישראל למרות שיהיה שם קשה".
חוץ מאבי שהגיע לארץ בטיסה דרך עדן שבדרום חצי האי ערב, משפחתנו הפליגה על אוניה דרך טוקיו לכיוון ארה"ב בדרכה לארץ. לאחר שעגנו בסן פרנציסקו עלינו על רכבת, כל הפליטים 489 איש, לכיוון אליס איילנד, ניו יורק, שם ריכזו השלטונות האמריקאים את הבאים לגבולם.
בתחנת המעבר אליס איילנד, שכעת הפכו אותה למוזיאון של ההגירה, שהינו כשבוע ומשם הפלגנו לכיוון איטליה. שם עלינו על האנייה "מרה ליגורה" שהביאה אותנו ארצה. אנחנו קיבלנו אישור עליה לארץ מנציג ממשלת ישראל שישב בשנחאי. בידנו תעודות העליה.
תעודת עליה אבא – אלכסנדר קופילוביץ
תעודת עליה של של אמא אידה קופיליוביץ, עם הילדים: הלן ריקה ואלי
האנייה מגיעה לחיפה בתאריך: 31.3.49. יחד איתנו עלו לארץ ההורים של אמא-סבא וסבתא שלנו והדוד, אח של אמא. אמי הגיעה לסין מאולן אודה שבסיביר ברוסיה שם נולדה בשנת 1913. כשהקומוניסטים הגיעו לאולן אודה, אמי ומשפחתה עלו לרכבת הטרנס סיבירית והגיעו לבייג'ין. הם חיו זמן מה בטינזין שם סיימה אמי את לימודי התיכון שלה ואז עברו לשנחאי. בשנחאי היא עבדה כמזכירה בעיתון אנגלי. בעיתון פגשה את אבי שעבד גם הוא שם. היא הייתה בת 25 ואבי בן 30 .
יש לציין שהייתה קהילה יהודית גדולה, כ- 5000 איש, שהגיעו מרוסיה. הקהילה התרכזה ברובע הצרפתי בשנחאי. בשנחאי היו שני בתי כנסת: אוהל משה ואוהל רחל. כעת משמש בית הכנסת אוהל משה כמוזיאון לקהילה היהודית הגדולה שהייתה שם. הורי נישאו בבית הכנסת אוהל רחל ואחר כך נולדנו הלן הבכורה אני ואחותי רבקה.
תעודת לידה של אלי מסין
תעודת לידה של אלי מישראל
לאבי הייתה חברת ספינות קיטור שהעבירו את הסחורה לאניות הגדולות שלא הצליחו להיכנס לנמל שנחאי. היה לנו בית גדול, עם מטפלת לכל ילד. חיינו ברובע הצרפתי ברחוב אווניו פאטן. אני ואחותי הגדולה הלכנו לבית הספר היהודי שצמוד לבית הכנסת אוהל רחל. 'כרטיס ביקור' של אבא.
אבי אלכסנדר קופיליוביץ' נולד בשנת 1906 ליד העיר חרסון שבאוקראינה. לאביו היה בית חרושת לדגים. הוא היה מומחה ליצור קוויאר וסיפק למסעדות המפורסמות בעולם כמו "מקסים" בפריז. לאחר המהפכה ברוסיה, נאלצה המשפחה של אבא לברוח מסטלין והקומוניסטים והם ברחו לאיסטנבול בטורקיה. שמה היה אז קונסטנטינופול. אבי היה אז בן 12. עד גיל 19 למד אבי ברוברט קולג' היוקרתי.
בגיל 20 עבר לפריז שם למד באוניברסיטת סורבון, שם סיים לימודי מסחר וכלכלה. בגיל 26 עשה את דרכו לשנחאי, כדי להיות קרוב להוריו, שהיו בוולדיבוסטוק שברוסיה. בשנחאי עבד בעיתון אנגלי במערכת. באותו זמן עבדה שם גם אימי כמזכירה ושם הצטלבה דרכם. שם נולדנו אחותינו הלן ז"ל אלי וריקה.
שנחאי הייתה עיר בין לאומית והתרבות הסינית לא הייתה התרבות המובילה. היהודים חיו כמו כל הקהילות, פרט לעבודה ולמסחר, בקבוצות סגורות, ודיברו בשפה שלהם: רוסית, אנגלית צרפתית.
עיתון מאולן אודה סיביר, תיאור ביקור השורשים של אלי כולל עץ המשפחה של אמא
ליהודים היה את בית הכנסת, את המועדון הרוסי ליוצאי רוסיה, ובית ספר יהודי. בגיל 6 נכנסתי לכיתה א' היה זה בשנת 1948 עם קום המדינה למדנו את "התקווה"- ההמנון של מדינת ישראל ואת ה-א' ב' . מאוד ריגש אותי ללמוד את התקווה והעברית.
שנה לאחר מכן עלינו לארץ.
כתבה בעיתון הארץ מתאריך 31.3.2009 המציין 60 שנה לעלייה ארצה: "היום לפני 60 שנה עולים משנחאי, סין, עוגנים בנמל חיפה"
בסין הייתה לי אומנת – מטפלת סינית וקראו לה אג'וי. לאחותי הקטנה רבקה הייתה מטפלת יפנית בשם פוגי. המטפלות המסורות נשארו בשנחאי.
הקשר הרב דורי – תיעוד מורשת קהילת יהודי סין
מילון
הרכבת הטרנס-סיביריתברוסית: ?????????????? ??????????, ????????) היא רשת מסילות הברזל החוצה את סיביר לרוחבה, מרוסיה האירופית עד לסין, למונגוליה ולחבלים הרוסיים המזרחיים. הרכבת משמשת להסעת נוסעים ומטען, ובעתות מלחמה שירתה את האימפריה הרוסית (ולימים את ברית המועצות) להעברת אספקה לחזית. מסילה זו היא הארוכה ביותר בעולם.