מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל פולק. נולדתי בבית החולים "הדסה" בתל אביב, בתאריך 12.5.1940 להורי חיים זיתוני ואמי פולין. אחותי הבכורה נולדה גם היא בבית החולים "הדסה" בשנת 1937.

אבי הגיע לארץ מסוריה. אבי היה פעיל ציוני ומדי פעם הביא קבוצת נערים מסוריה לקיבוץ "איילת-השחר". הוא התיישב בתל אביב.

סיפור אהבה – חיזור עם מכונת תפירה

בתל אביב אבי הכיר את אמי שהגיעה מלבנון. אימי היגיע לבדה בלי משפחתה וגרה "בבית החלוצות". היא עבדה במפעל לסריגים "לודזיה". אבי חיזר אחריה זמן רב. במסגרת החיזורים אחריה, קנה לה מכונת תפירה. מכונת התפירה נמצאת עד היום בביתו של אחי. הורי נישאו והקימו את ביתם בתל אביב ליד הנמל.

 

המעבר להרצליה

כשהייתי בת חצי שנה, היו שמועות בארץ שהגרמנים מגיעים. אמי שהייתה מודאגת מכך שאנו גרים ליד הנמל, ביקשה מקום שקט יותר לגור בו. אבי בחר בהרצליה. המושבה הקטנה הייתה מוקפת פרדסים ,כולם הכירו את כולם. גרנו בבית קטן עם חדר וחצי, שירותים ומקלחת בחצר. באותה חצר גרו עוד 5 משפחות, כולם עם ילדים.

כך הייתה לנו חברה ושמחה רבה בחצר. גרנו בהרצליה ומידי פעם הורי נסעו לתל אביב לבקר את הסבים וכמובן אנחנו אתם.

 

גרנו ברחוב "טשרנחובסקי". ברחוב היה בית חרושת לקרח, הייתה נגריה, הייתה רפת, חלבן ומכולת. בצד האחורי של החצר גרה משפחת "ציזיק" הידועה שהיום ביתם משמש כמוזיאון בית ראשונים. בית זה, מספר את תולדות היישוב ונמצא ברחוב הנדיב.

 

לבית הספר הלכנו  דרך החצר של משפחת "ציזיק". בית הספר, ברחוב הנדיב והיום שוכנת בו עיריית הרצליה. בימי שישי כשהיינו חוזרות מבית הספר אחותי ואני היינו הולכות לגברת "ציזיק" והיינו קונות ממנה פרחים לשבת.

 

בילדותי הייתה לאבי חנות ירקות ופירות לפעמים היינו באות לחנות לעזור לאבי, לאפשר לאבי ללכת לסידורים שונים. לפעמים הוא היה הולך ואומר לנו שאם הוא לא יחזור עד שעה מסוימת שנסגור את החנות. אני זוכרת שבפעמים בהם נשארנו בחנות , הגיעו  לפעמים אוניות מעפילים לחוף ומההגנה ביקשו מהתושבים לבוא להתערבב  בין העולים  החדשים, על מנת שיהיה לבריטים קושי לזהות אותם ולקחת את העולים ולהחזירם לקפריסין .

 

כשהייתי בת חמש נולד אחי. אחי נולד בבית ולא בבית יולדות. אני זוכרת את רופא הנשים שטיפל באמי ויילד אותה בבית, אנחנו היינו בחוץ והיינו מאוד סקרניות אולם הווילונות היו סגורים והכל התרחש מאוד מהר.  

חשמל לא היה בבתים והיו לנו עששיות בהן הארנו את הבית ולאורן גם הכנות שיעורים.

 

בכ"ט בנובמבר, יום ההצבעה באום על חלוקת הארץ, נולדה אחותי דרורה. היא נקראת כך בגלל שנולדה כשהכריזו על המדינה. ביום הכרזת המדינה כל התושבים יצאו לרחוב בשירים וריקודים.

 

עברו עוד שנתיים ואני כבר בת 10 מבלה הרבה בתנועת הנוער "מחנות העולים". בשנת 1950 ירד שלג בארץ וגם בהרצליה. קיבלנו חופש מבית הספר ומאוד נהננו.לפעמים ביקרנו במעברות שהיו ליד המושבה הרצליה.

 

דודתי, אחות אמי הגיעה מלבנון עם חמשת ילדיה, בדרך לא דרך. ערבי העביר אותן את הגבול. התינוקת שהייתה בידי דודתי בכתה והערבי לקח את הילדה לידיו ואמר שאם היא תמשיך לבכות לא תהיה לו ברירה ויהיה חייב להשתיקה כי עלולים לתפוס אותם. בסופו של דבר הגיעו כולם וישר למעברה בחדרה. אמי נסעה אליהם והביאה את הילדים לכמה ימים אלינו עד שמזג האוויר ירגע והם חזרו למעברה .

 

בהיותי בת 12 עברנו לגור בשיכון בשכונת נווה עמל. הייתי אז בסוף כיתה ו ולא רציתי לעבור לבית ספר אחר שקרוב יותר לבית, אז נאלצתי ללכת כל יום מרחק של כ-2 ק"מ הלוך וחזור. לא היו  אז אוטובוסים וכך הלכתי ברגל לבית הספר עד סוף כיתה ח.

 

בשכונה הכרתי בן של שכנים שמו דניאל הוא למד בבית ספר "ברנר" ואני בבית ספר "ויצמן"  אז היינו נפגשים אחר הצהריים, רוכבים על אופניים לכל מיני מקומות או שהינו הולכים ברגל ליד הבית וכך בילינו את שעותינו. בנוסף ביליתי רבות בתנועה.

 

למרות תקופת הצנע לא חסר לנו דבר. זאת הייתה תקופה נהדרת. מהבית קיבלנו הרבה חום ואהבה. אמי לימדה אותנו שמשפחה זה הדבר הכי חשוב. בינתיים נולדה אחותי הקטנה נאווה.

 

בזכות אותה תקופה אנחנו מחוברים כל חמשת האחים עם המשפחות המהוות את שבט "זיתוני". השבט שלנו מונה למעלה מ-50 בני משפחה שמבלים בטיולים משותפים, ארוחות חג משותפות וזאת המורשת של השבט של אבא ואמא שנישאר תמיד יחד אמן.