מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שנות הצנע

אני וסבתא בקשר הרב דורי
סבתא בנערותה
ילדותי בשנות ה- 50-60

אני ילידת 1947, נולדתי בת"א כשנה לפני הכרזת המדינה.

נולדתי להורים מקסימים, שגרמו לנו רק שמחה ואושר, הורים מהזן, ההולך ונעלם. יש לי שני אחים גדולים ממני מיכאל וישראל ושני אחים קטנים, ספיר ואלעזר. גרנו ביד-אליהו פרוץ מלחמת העצמאות. כמובן, שלא זכור לי מאומה, אך לפי הסיפורים היינו חייבים לברוח מהבית מכיוון שהערבים שגרו באזור סלמה החלו בפרעות וירי לכל עבר.

תמונה 1
תלושי המזון

 

עברנו להתגורר בגבעתיים, בה גרה משפחתה של אמי נעמי ז"ל. סבי אלעזר ארווץ ז"ל שהוא אבי אימי, היה מסוחרי הדגים הגדולים בארץ. הוא סחר בדגים עם דייגי עזה ודייגי יפו.

תמונה 2

 

אבי נחשב לאיש אמיד. משפחת אמי מונה עשרה דורות בארץ, הם עלו לארץ  לאחר גירוש ספרד.  אמי גדלה בנוה –צדק, למדה בביה"ס לבנות, שהיום נקרא "סוזן דלאל". למרות שהייתי קטנה זכור לי,  שבמוצאי חג הפסח נהגנו לבוא לסבא כל המשפחה. ישבנו מסובים סביב שולחן חג, עמוס בכל טוב. באמצע השולחן הייתה מונחת קערת דבש, סמל לשנה טובה ומתוקה. בסוף הערב היו לוקחים ענף שיבולים וחובטים אחד על גבו של השני ואומרים "סנתק חדרה", שפירושו – שתהיה לך שנה ירוקה ופורייה.

סוחרי הדגים הערבים היו מביאים לנו פיתות חמות שהם אפו עבורנו. בשנות החמישים של המאה שעברה, היה מחסור בסוגי מזון רבים. הייתה עליה גדולה מארצות אירופה וארצות ערב. רבים שוכנו במעברות. לכל תושבי הארץ חולקו פנקסי מזון שאיתם יכלו לקנות מוצרי מזון. אז נוצר גם ה"שוק השחור", שאנשים סחרו בתלושים שקיבלו. באותם ימים לא היו מקררים ואף לא כיריים של גז, לכן נהגנו לחכות מדי יום למוכר הקרח ולמוכר הנפט. הקרח שימש לקירור האוכל והנפט עבור הדלקת ה"פרימוס או הפתיליה" שעליהם בישלו. בהיותי בכיתה ג', עברנו לגור בת"א. לאבי הייתה חנות פירות וירקות, הכי יפה בעיר, ברח' בן-יהודה. אבא סיפר שבין לקוחותיו הייתה גם פולה בן-גוריון.

תמונה 3

 

אמא היתה עקרת בית למופת, שדאגה לכל צרכי הבית ובנוסף, תפרה לנו שמלות יפות ואף טרחה לרקום עליהן קישוטים מיוחדים.

על משחקים שנעלמו עם הזמן

למדתי בבי"ס "דיזנגוף" ממלכתי דתי, בהפסקות היינו משחקות ב"חמור חדש", קלאס, קפיצה בחבל," חמש-אבנים" שחיפשנו בחצר ומאוחר יותר ניתן היה לקנות אותם ממתכת. אהבנו לייבש פרחים בין שני דפי מחברת.  אספנו "פרסים" – תמונות קטנות מוזהבות של פרחים, מלכים, מלכות, לבבות, מלאכים ושאר תמונות שבנות אוהבות.  משחק אהוב היה ה"הולה-הופ" שהוא חישוק גדול שהיינו מסובבות סביב המותניים. הבנים אהבו להעיף "טיירה" (בערבית ), בעברית -אווירון. אחי ישראל, שהיה בין  היצירתיים בחבורה,  בנה עם חבריו,  "טבה" שזה עפיפון העשוי מקניי סוף הנקראו "בוסים".  הבוסים קטפו לאורך שפת הירקון. היה צורך למדוד במדויק את מידות ה"טבה" כדי שהיא תעוף כמה שיותר גבוה. בדרך כלל ה"טבה" הייתה בצורת משושה. לאחר בניית ה"טבה" היו מדביקים נייר צבעוני לקישוט וכמובן זנב ארוך ארוך. לטבה קשרו חוט והעיפו אותה.  לא פעם חזרו הבנים, ללא ה"טבה" לאחר שנתפסה על עמוד חשמל, עץ גבוה או שצללה למיי הירקון.

הנאות ובילוי

בילוי מוצאי שבת שלנו היה "להזדנגף" ,כלומר ללכת לכל אורכו של רחוב דיזנגוף עד לכיכר שסובבנו אותה מספר רב פעמים ,שם נפגשו חבורות חבורות.

בחזרה היינו קונים פלאפל ב"גבעה" ברחוב ארלוזרוב או אצל "מלך הפלאפל" ברחוב פינסקר. נקנקייה בלחמניה קנינו אצל "ניו-יורק" בפינת שדרות קק"ל. לא ויתרנו על "גלידה אמריקאית" בגביע או אפילו קלח תירס חם שמוכר התירס הגיש בתוך עליי התירס, עם מעט מלח והיינו מאושרים. בקיץ היינו קונים סברס ממוכרת הסברס לאחר שקילפה לנו אותם ומי שקנה 10 סברסים קיבל 1 "בקשיש" (מתנה). הבילוי העיקרי היה קולנוע בת"א היו מפוזרים בתיי קולנוע רבים. ידענו איזה סרט מוקרן בכל בית קולנוע. אהבנו מאוד "מערבונים אמריקאים" ,עם השריף של העיירה שמנסה לפתור כל תגרה וכמובן היה רקע רומנטי בכל מערבון. אהבנו את הסרטים בהם הופיע ה"אליל" אלוויס פרסלי.

לימודים וכל השאר

תמונה 4

 

לאחר סיום בת ספר העממי ולאחר שעברתי את בחינת ה"סקר" שהייתה נהוגה, נרשמתי לבית הספר "בית צעירות מזרחי" שם למדתי במגמת הפקידות. בין השאר למדתי את הכתיבה במכונת כתיבה בשיטה עיוורת שבה אני משתמשת בהדפסה במחשב. לאחר לימודיי הספקתי לעבוד בבנק "דיסקונט" לתקופה קצרה בהמלצת אחד המנהלים שהיה ידיד של אבי כלומר "פרוטקציה". בצבא לא שירתתי מכיוון שהצהרתי שאני מבית דתי ולכן קיבלתי פטור.

תקופה חדשה

בשנת 1966, נישאתי למיכאל כהן בן זוגי שיחייה. מיכאל היה שותף במאפיית פיתות מכנית שנקראה "בית-הפיתה", הפיתות חולקו לכל גוש דן.

התרחבות המשפחה

את בני הבכור, רמי, ילדתי חודשים ספורים לפני מלחמת "ששת הימים".  הימים היו מתוחים, בעלי מיכאל גוייס למילואים ואני עם תינוק אצל הוריי מוקפת חום ואהבה. את ביתי שרית ילדתי בשנת 1969. בשנת 1973, בעיצומה של מלחמת "יום כיפור" ילדתי את בני צחי. בזמן המלחמה היתה אפלה והדבקנו על החלונות החיצוניים נייר חום כדי שהאור לא ייראה.

כיום, יש לנו 7 נכדים משלושת הילדים.

המסר שאני רוצה להעביר לדורות הבאים הוא כמו שהיה חשוב להוריי ז"ל, שהקשר בין האחים וכל המשפחה המורחבת יהיה קשר של אהבה, הקשבה, נתינה, מסירות והבנה.

 

הזוית האישית

אנחנו מאוד נהנינו להשתתף בתכנית הקשר בינינו גדל והתעצם, מקווים שהקשר ימשיך לתמיד.

מילון

בקשיש
מתנה

ציטוטים

”משפחה מבוססת על אהבה, נתינה והקשבה“

הקשר הרב דורי