מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שמירת התורה באמריקה מתוך גאווה יהודית

סבי ר' יעקב יוסף הרמן
הרבי מליובאויטש במעמד חלוקת דולרים
הם גידלו זקן ופאות ברבים, הקפידו על שמירת שבת גם במחיר הפסד הפרנסה, וכך חינכו את צאצאיהם.

הנכדה מושקא הבלין השתתפה יחד עם סבתה עדינה הבלין בתכנית הקשר הרב דורי וכך מספרת סבתא:

נולדתי בירושלים בשנת 1951 להורי משפחת שטרן.

סבא רבא שלי

סבא רבא שלי, הרב יעקב יוסף הרמן, הגיע מאירופה לארצות הברית לפני מלחמת העולם הראשונה. היה דמות חרדית בולטת בניו יורק של ראשית המאה העשרים. שם גידל את כל משפחתו תוך הקפדה על קלה כחמורה. בניגוד לאווירה הכללית שגרסה, שבאמריקה לא צריך להקפיד על שמירת התורה והמצוות. הסבתא שלי, אם אבי, הייתה בתו של הרב יעקב יוסף הרמן, גיבור הספר, רב המכר, "הכול לאדון הכול".

לימים כשאני התוודעתי לעולם המושגים החב"די, ונודעתי לפתגמו וליסוד עבודתו של הרבי הריי"צ כי "אמריקה אינה שונה", חשתי כי גם שורשי משפחתי הלכו בגישה זו של אי התפעלות מהסביבה החיצונית האומרת שבאמריקה הכל מותר. הם גידלו זקן ופאות ברבים, הקפידו על שמירת שבת גם במחיר הפסד הפרנסה, וכך חינכו את צאצאיהם.

וכך היה הסיפור, סבי הרב הרמן החליט באיזשהו שלב לעלות בעצמו לארץ ישראל, הוא מכר את כל הרכוש שהיה לו, אסף את כל מה שהיה לו במספר מזוודות, ונסע באנייה למצרים, ומשם ברכבת ליפו. משום מה הרכבת התעכבה קצת, וכך קרה שהיא נכנסה לתחנת הרכבת ביפו ביום שישי אחר הצהריים, מספר דקות לפני כניסת השבת. סבי לא חשב פעמיים, ומיד כשהרכבת נעצרה, הוא השאיר את כל מטלטליו בתחנת הרכבת. ורץ לכיוון השכונה, שגרו בה יהודים, כדי שיספיק להגיע לשם לפני כניסה השבת. במשך כל השבת הוא השתדל שלא לחשוב על כל הרכוש שהוא השאיר בתחנה, ולא שיתף אף אחד במה שהוא עשה.

במוצאי שבת אחרי הבדלה, הוא שיתף לראשונה את המארח שלו בשבת במה שקרה לו ביום שישי. הוא ומארחו רצו מיד לכיוון התחנה. ומה שהם גילו כשנכנסו לתחנה, היה דבר בלתי צפוי לגמרי!  שוטר תורכי עמד ליד המזוודות והחפצים של סבי, ושמר עליהם מכל משמר. וכן התברר שבמשך כל השבת אותו שוטר לא עזב את המקום והמתין לסבי. כל מי שראה את זה, תלה את הנס שקרה בזכות שמירת השבת של סבי.

סבי הרב יום טוב

בדרך זו המשיך  גם סבי. חתנו של הרב הרמן, הרב יום טוב שטרן. במקצועו הוא היה רואה חשבון, שעמל קשות לפרנסתו. אך כל מהותו ושאיפתו הייתה שבניו ילכו בדרך ה' ושילמדו תורה, אבי, הרב משה אהרן, גדל אפוא כבן למשפחה חרדית מבוססת בניו יורק, אך הוא העדיף להיות גולה למקום תורה, ולהתאבק בעפר גדולי תורה. בהיותו בחור צעיר, בן שמונה עשרה שנה, עלה לארץ ישראל, לבד ללא משפחה, ונכנס ללמוד בישיבת קמניץ.

הוריי

וב"ה אבי עשה חיל בלימודיו, בהתמדתו ובעבודת ה' שלו, ועד מהרה הפך לבן בית וחביבם של רבני התקופה ההיא, כהגרי"ז הלוי, הרב אליהו לופיאן ועוד. עד שמספר שנים לאחר חתונתו, החל אבי לשמש כמשגיח בישיבת קמניץ, תפקיד בו נשא עד ליומו האחרון, ח' אדר תשנ"ח.

בכל שנות ילדותי ונערותי אני זוכרת, איך שההורים שלי התמסרו לכל האנשים המסכנים שהיו זקוקים לסיוע ותמיכה, למרות שלפעמים הם היו סובלים מהם השפלות וביזיונות. הם המשיכו לעזור, לסייע  ולעשות את כל זה מתוך שמחה. תמיד הם הדגישו בפנינו, עד כמה הם שמחים ומאושרים על הזכות  שנפלה בחלקם לעשות כל פעולה טובה.

נישואי

בשנת תשל"ב השתדכתי עם בעלי, הרב יוסף יצחק הבלין, שהיה אז מהבחורים המצוינים של ישיבת מיר. במשפחתי התקבל השידוך כחריג בהחלט. חתני היה בחור עם ייחוס ושורשים חב"דיים וותיקים, וכשבאנו בקשרי השידוכין החלטנו במשותף שהבית שנקים יהיה בית חב"די לכל דבר ועניין, החלטה שלנו התקבלה די בהסתייגות במשפחתי הרחבה.

ההתמודדות עם שני העולמות שבהם חייתי לא היתה פשוטה. אציין לדוגמה את חג הפסח, שקיבלתי על עצמי, את החומרות וההידורים הנהוגים בחב"ד, כך שלא יכולתי כאשה צעירה, חודשים ספורים לאחר החתונה, להתארח ולאכול בבית אמי, שם לא הקפידו על 'שרויה'. המשפחה התקשתה לקבל את העובדה שאיני סומכת כביכול על הכשרות בבית הוריי, ושאיני יכולה לאכול בביתם בחג הפסח…

הקשר עם הרבי

תמיד הרגשתי שה' מדריך אותי בכל צעד ושעל, ושהוא נותן לי את הכוחות להתמודד בכל מצב. ובמיוחד הברכות המיוחדות שזכיתי מהרבי במספר הזדמנויות. ולדוגמה, כשאחת מבנותיי סבלה תקופה ארוכה מבעיה מסוימת, כתבתי על כך לרבי, הוספתי שאני מודאגת ממצבה, ואין לי מנוחת הדעת. בחודש תשרי נסע בעלי עם בתנו לרבי בניו יורק. בבואם לחצרות קדשנו הכניסו את מכתבי למזכירות.

בהזדמנות הראשונה הם עברו בעלי וביתי יחד במעמד "חלוקת הדולרים" לצדקה. בעלי שוב ביקש ברכה עבור בתנו, ואכן הרבי הרעיף עליה מברכותיו הקדושות. כשבעלי החל כבר ללכת, הרבי קרא לו חזרה והגיש לו דולר נוסף "עבור האימא". תחילה בעלי חשב שהרבי נותן את הדולר עבור אמו, אז הוא אמר שאכן היא זקוקה לרפואה, אך הרבי תיקן מיד ואמר "עבור האימא" כשהוא מצביע על בתי, כלומר זהו דולר לברכה עבורי… אין צורך להוסיף שברכתו של הרבי לבתי התממשה באופן פלאי ביותר.

הסייעתא דשמיא והברכות הם אלו שנתנו לי את הכוח להתמודד ולגדל את ילדינו מתוך שמחה ולרוות מהם נחת חסידי לרוב, הסיפוק הגדול ביותר עבורי, היא העובדה שצאצאיי מכהנים בשליחות הרבי, והולכים בדרכו ומכשירים את העולם לביאת המשיח, וכולי תפילה שאזכה לראות את שאר צאצאיי שיחיו צועדים בדרך זו.

תמונה 1

הזוית האישית

מושקא: סבתא שלי מיוחדת מאוד! כל דבר טוב שהיא עושה, היא מתמסרת לזה עד הסוף. אם יש שכנה שצריכה עזרה עם הילדים, היא נהיית חלק מהמשפחה ודואגת להם לכל צרכים ללא הגבלת זמן. וכשהיא מתפללת או אומרת תהילים אפשר לראות איך היא שקועה בתוך המילים, עם כל הכוונה וההתלהבות. וכשהיא מארחת את המשפחה, הכול בצורה הכי כיפית שיש, ממש כולם מרגישים בבית. תמיד חשבתי, מאיפה מגיע כל הכוח לכל זה. עד שסבתא סיפרה לי זיכרונות מהילדות שלה, על ההורים והסבים שלה וכן על ההיסטוריה שלה עצמה, ואז התחלתי להבין…

מילון

חלוקת דולרים
הוא שמו של המעמד בו חילק הרבי דולרים לצדקה לקהל, מעמד זה היווה תחליף ליחידות פרטית.

מצה שרויה
ביידיש: "געברוקט") היא מצה שהושרתה במים, או מאפה שנאפה מקמח מצה שנשרה במים. בקרב מרבית קהילות החסידים נהגו שלא לאכול בפסח מצה שרויה, מחשש שמא יש בתוך המצה קמח שלא נאפה דיו, או שנדבק על גבי המצה מעט קמח, ואז הקמח יחמיץ על אף שהקמח לאחר האפייה לא מחמיץ שנית. לגבי קמח מצה, ישנו חשש נוסף, שמא עמי הארצות יחשבו שזהו קמח חיטה וישתמשו בקמח חיטה בפסח.

הכל לאדון כל
הוא ספר של הסופרת והמחנכת רוחמה שיין על תולדותיו של אביה הרב יעקב יוסף הרמן. הספר יצא לאור בשנת 1984 באנגלית בשם All For The Boss. הספר בעברית בתרגומה של רות פלדהיים יצא לאור בשנת 1987 בהוצאת ספרים פלדהיים. והיה לרב מכר ויצאו לו מהדורות נוספות. הספר תורגם לשפות נוספות, כמו כן יצא ספר מנוקד בשם "הכל מאדון הכל" המבוסס על ספר זה ומותאם לבני נוער.

ציטוטים

”האושר הגדול עבורי הוא, שצאצאיי מכהנים בשליחות הרבי, הולכים בדרכו ומכשירים את העולם לביאת המשיח“

הקשר הרב דורי