מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה דיקשטיין (לבנהרץ לפני נישואי). נולדתי בפרונזה (היום בישקק) במדינת קירגזיה שברוסיה בי"ז אדר א' שנת ה'תשי"ז (1957). השם שניתן לי הוא שולה רייזל.

ברוסיה קראו לי רוזה, וכשעלינו לישראל בשנת תשכ"ו (1966) תורגם שמי לשושנה. לאימי קראו חי'ה ולאבי שיחי' קוראים יוסף. יש לי אחות אחת, שגדולה ממני בשנתיים וחצי ושמה מירה.ברוסיה התחילו ללמוד בבית הספר בגיל שבע. בעיר טשקנט שבה גרנו משנת תש"כ (1960) היו חייבים ללמוד בבית ספר של גויים. באותם השנים שלט ברוסיה השלטון הקומוניסטי, שבעיקר רדף יהודים שומרי מצוות. מי שניתפס כשומר שבת או "מבזבז" את זמנו בתפילה או בלימוד דינו היה: שנות מאסר וגלות ארוכה בסיביר, מאסר בתנאים קשים או מוות בירייה. הורים שנתפסו שלא שלחו את ילדיהם לבית הספר היו יכולים להיענש בכך שיקחו מהם את הילדים לפנימייה במקום מרוחק "שיתחנכו" מחדש "כמו שצריך".

אחותי הגדולה הגיעה לגיל שבע והלכה ללמוד בבית-הספר. בבית ספר זה, הייתה מורה נוצרייה דתית, שהבינה כמה חשובה לנו שמירת השבת וחגי ישראל. אמא שלי הייתה מביאה לה הרבה פעמים מתנות, כדי שלא תדווח על החיסורים הרבים שלנו בשבתות ובחגים. מורה זו לימדה את אחותי שלוש שנים ובמשך השנים הללו, אחותי הצליחה לא לחלל שבת ומועד. אימי עשתה תחבולות שונות והצליחה להשאיר אותי בבית. למרות שהגעתי לגיל המתאים לא שלחה אותי ללמוד בביה"ס. מפני שהיא המתינה למורה שלימדה את אחותי שתהיה מורה של כיתה א' וכך אוכל לא לחלל שבת ומועד. ובאמת במשך שנה שלימה הצליחה אמי לא לשלוח גם אותי לבית-הספר.

מגיל שבע-שמונה למדתי בבית קריאה וכתיבה בלשון הקודש. אבא שלי היה מביא לנו מלמד יהודי – חסיד מהקהילה, שהיה מלמד אותנו א'-ב', קריאה וכתיבה בעברית. המשכורת שלו בדרך כלל הייתה ארוחה טובה, רובל או שניים. כשהייתי בת שמונה נכנסתי לבית הספר לכיתה א' באיחור של שנה (כפי שסופר לעיל). כדי להצליח להשפיע על אותה מורה שלא נחלל שבת, אמא שלי שיחדה אחות במרפאה, כדי שתרשום שבכל שבת יש לנו ביקורות, מחלות או אצבעות פצועות, שבגללם אנחנו לא יכולות להגיע לבית הספר בשבת. במידה ולא נמצא תרוץ, לא הייתה ברירה, והיינו חייבות להגיע לבית הספר. אז רשמה לנו אותה אחות שאנו לא יכולות לכתוב מכל מיני סיבות. לפעמים היו בבית מחלות אמיתיות  שבגללן החסרנו ימים רבים.

באותם הימים אם אחד מבני הבית חלה, היה אסור לאף אחד מילדי הבית להגיע לבית-הספר. באותו זמן, כשהייתי תלמידה בכיתה א', חליתי באבעבועות-רוח, ולכן גם אחותי לא הגיעה לבית-הספר. לאחר שהבראתי גילינו, שאחותי נדבקה ממני, ומצבה היה חמור יותר משלי. יצא אם כן שעם מחלתי ומחלתה החסרנו ימים רבים. בתקופה זו מנהל בית סיפרנו שם לב, שאנו מחסירות ימים רבים, והחליט לשים סוף ליהודים "הארורים". הוא החליט לתפוס אותנו על חם.

מחשש לדברים כאלה ואחרים היה קוד מוסכם בין אנשי הקהילה החב"דית, במקום לדפוק על הדלת היו דופקים על הקיר הסמוך לדלת הבית מספר מסוים של דפיקות, וכך היינו יודעים שהדופק הוא אחד מאנשי הקהילה ואפשר לפתוח לו את הדלת.

המנהל כמובן לא ידע את הקוד, ודפק בצורה רגילה על הדלת, וכך הבנו שהדופק אינו מהקהילה ומסוכן לפתוח לו. לאחר שהדפיקות התחזקו וראינו שאין ברירה, אימי כיסתה במהירות במפה את פמוטות השבת והלכה בזהירות רבה לפתוח לו. כשראה אותה המנהל הוא התחיל לצעוק עליה. היא הכניסה אותו לביתנו והראתה לו את מירה – אחותי שהיתה "מעוטרת" באבעבועות, שכיסו את פניה. המנהל ראה זאת ועזב אותנו לנפשנו. לאחר האירוע הזה נוכחנו לראות שמי ששומר על השבת השבת שומרת עליו, והקב"ה לא נשאר בעל חוב לאף אחד.

אני למדתי בבית ספר רק בכיתה א' במשך שלושה חודשים, ואחותי במשך שלוש שנים. זאת משתי סיבות: משום שקיבלנו אישור יציאה מרוסיה, וגם כי כל הזמן חלינו אז פשוט יצאנו מבית הספר.

באותם שנים להגיש בקשה לצאת מרוסיה היה נחשב לבגידה, ומי שביקש לצאת מרוסיה ללא סיבה מוצדקת היה מפוטר מעבודתו מיד עם הגשת הבקשה. מובן שבנוסף לכך היה "זוכה" למעקב צמוד מהמשטרה החשאית. אחת הסיבות המוצדקות לבקשת יציאה מרוסיה הייתה איחוד משפחות. באותו זמן הקרובים שלנו בארץ ישראל היו אח של אבא שלי – ר' זלמן לבהנרץ ז'"ל, ולאמא שלי הייתה בת דודה ושמה מניה. הגשת הבקשה להתאחד איתם הייתה שטות גמורה, כי לאבא שלי ברוסיה היו הורים ועוד שלושה אחים ואחות אחת. אמא שלי היתה בת יחידה (היו לה שני אחים שנפטרו) והוריה חיו ברוסיה. כך שהפתרון להגיש בקשת יציאה מתוקף איחוד משפחות לא היה שייך אלינו כלל.

כתבנו מכתב לאחיו של אבי שהיה בארץ, כדי שישאל את הרבי מליובאוויטש, האדמו"ר השביעי לאדמו"רי חב"ד, שאנחנו היינו חסידיו – חסידי חב"ד, אם כדאי לבקש שוב לצאת מרוסיה. היה זה אחרי שכבר ביקשנו וסירבו לנו. לאחר שקיבלנו מהדוד תשובה מהרבי, שהסבא (קוד שבשם זה כינו את הרבי) רוצה שנבוא אליו. הבנו שיש ברכה מהרבי ומיד הגשנו שוב בקשה ליציאה.

למרבה הנס בדרך שאי אפשר להסביר קיבלנו אישור יציאה. היה זה ביום חמישי בשבוע. במשך השבת הורינו סיפרו לנו, שביום ראשון נטוס למוסקבה, כדי להיפגש עם קרובי משפחה. הם פחדו לספר לנו, שאנו טסים לארץ, כדי שחס וחלילה לא ישללו לנו את אישור היציאה. טסנו ביום ראשון והגענו לביתו של בן דוד של אבא שלי – לייב חצרנוב. שם נשארנו אני ואחותי יומיים, והורי נסעו לצ'רנוביץ כדי להפרד מאחות של סבתא שלי שהיתה מאוד קרובה לאמי (גם אני בארץ הייתי מתכתבת איתה הרבה). לנו הם סיפרו שהם נוסעים לבקר אותה. כשהורי חזרו ביום שלישי, הם אמרו לנו שאנו ממשיכים בטיול וממוסקבה נטוס לוינה (עיר הבירה של אוסטריה).

כשנחתנו בוינה הסיעו אותנו למבנה ענק, שהתברר לנו שהוא אחד הארמונות בעיר, שהסוכנות היהודית שכרה, כדי להעביר דרכו עולים מרוסיה לישראל. רק שם העזו לגלות לנו, שאנו טסים לישראל ולעולם לא נחזור לאותם ימים קשים תחת השלטון הקומוניסטי.

ביום רביעי בלילה טסנו מוינה לישראל. ביום חמישי כ"ח טבת תשכ"ו (1966) נחתנו בשדה תעופה קטן וישן קרוב ללוד. באנו לגור בישוב שהקים הרבי, רבי יוסף יצחק האדמו"ר השישי לאדמו"רי חב"ד, עבור חסידי חב"ד כפר חב"ד. שוכנו בבית ערבי נטוש ומוזנח, שתנאי המחייה בו היו קשים. שרותים היו לנו במחסן מחוץ לבית וכן גם המקלחת.