מאגר סיפורי מורשת

בבולגריה

ילדותי גדלתי בבולגריה. בזמן שנולדתי בולגריה היתה נשלטת בידי מלך. המלך היה אדם שאהב את היהודים כמו את הנוצרים. כאשר הנאצים השתלטו על בולגריה, היטלר דרש שכל יהודי בולגריה יוגלו למחנות ריכוז כמו כל היהודים בעולם. המלך והכנסייה הנוצרית התנגדו לזה נמרצות. המלך הוזמן לגרמניה לשיחות. הם הרגו את המלך סירבו לגירוש היהודים. מה שהוחלט היה להגלות את היהודים מעיר הבירה סופיה לערים מסביב. גם המבוגרים גויסו במחנות עבודה. לאחר שחרור בולגריה על ידי הצבא הרוסי, לאות הוקרה המלכה והנסיך יצאו לגלות בספרד. הרבה יהודים צעירים אידיאליסטים אוהבי מדינת ישראל ניסו להגיע לישראל בצורה לא ליגלית. אחת מהם הייתה אשתו של ראש הממשלה יצחק שמיר.

העלייה הבולגרית השתקמה ברובה בעיר יפו. ביפו הוקמה גם קבוצת כדורגל ששמה היה מכבי יפו. הרבה מיהודי בולגריה הגיעו לעמדות בכירות במדינה. אחד הבולטים היה שרר הבריאות ויקטור שם טוב. דמות בולטת היא הרמטכ"ל אשכנזי, דמות אחרת היא המנצח של תזמורת צה"ל יצחק גרציאני . העלייה הבולגרית הצטיינה בתרבות הישראלית גם בתיאטרון וגם באופרה. דמויות בולטות הם מוני מושונוב, אריה מוסקונה, אלברט כהן ועוד רבים מהם. אחת ההצלחות של העלייה הבולגרית היא מקהלת צדיקוב.

ילדותי

אם נחזור אחורה אל ילדותי, כמו כל ילד קטן הייתי תמיד חולה. אף רופא לא ריפא אותי עד שזה הגיע לאוזניה של מלכת בולגריה. מי שהיה אחראי לזה היה דודי שעבד בחברת התיירות של המלך. כשהמלכה שמעה מפיו היא מסרה לו את הכתובת של הפרופסור שטיפל בנסיך סימאון שהיה בערך בגילי. לאחר שהגענו אליו עם המלצה של המלכה, עברתי במשך חודש טיפול אינטנסיבי שדרכו הגעתי בריא עד היום. לפני כמהשנים הגעתי לביקור בסופיה. כאשר טיילתי באחד הרחובות עברתי ליד ביתו של הפרופסור שם היה לוח זיכרון למותו של הפרופסור. אז בכיתי כמו תינוק.

לאחר שבולגריה שוחררה מעול הנאצים בידי הצבא הרוסי, אני עוד זוכר את היום הזה כאשר לוחמי החופש הנקראים הפרטיזנים ירדו מההרים והיו הראשונים שבישרו את הניצחון על הנאצים. בפרטיזנים היו גם הרבה יהודים שהצטרפו אליהם בהרים. השמחה שלכולנו הייתה מעל ומעבר.

בספורט עסקתי עוד מילדות. גם בארץ שיחקתי בצעירותי כדורגל. כשהגעתי לגיל מבוגר הספורט נמצא במגרשים כצופה במשחקים בטלוויזיה.

בישראל

לארץ ישראל הגעתי בשנת 1948 בתור נער בגיל 15. את התבגרותי עברתי בעיר יפו. בשנה הראשונה נשלחתי אני וכל חבריי לייסד את קיבוץ נצר סירני.  לבת ים עברתי מיפו בשנת 1964. בת ים הייתה קטנה ולא מאוכלסת. בבית שאליו עברתי לגור היו בסך הכל שני בניינים מסביב, ממזרח ועד המערב היו רק חולות ודיונות. הרוחות באותם הזמנים היו רוחות של מדבר כולל החולות. יש לי 4 ילדים שכולם למדו בבית הספר "יד מרדכי". את בית הספר "יד מרדכי" הכרתי היטב וגם את אחד המנהלים של בית הספר, אברמוב, שבמקרה היה המפקד שלי בצבא. את התרבות שלי ואת החינוך ירשתי בחוץ לארץ. התרבות והיהדות למדתי בצורה אמתית בארץ.

את נעוריי המשכתי בלימודים ובהשתתפות בעליית הנוער של הציונים הכללים ולבסוף הצטרפתי לתנועת "החירות". כל זה היה עד שהגעתי לא"י. הרבה יהודים, בפרט נוער, ביניהם אחי ניסו להגיע לארץ בצורה לא ליגלית. הרוב נתפסו בידי הבריטים ונשלחו לקפריסין. ביניהם אחי שהיה בן 24. שם הוא גם התחתן ואת גיסתי הכרתי לאחר שהגעתי לארץ. איתה הגעתי ליפו שזה היה המעוז הגדול והעיקרי של יהדות בולגריה. החיים בהתחלה היו קשים גם מבחינה כלכלית וגם בהסתגלות.

ניסיתי לעשות הכל כדי להתקבל לאחד הקיבוצים ולא קיבלו אותי. דרך התנועה אני וחברי נשלחנו לעליית נוער אז שהייתה היחידה שהיתיה שייכת לתנועה שלי והיא ניקראה אז נצר סירני שזה בבאר יעקב. החיים שם לא היו קלים אז נשלחנו לבנות ולהפוך אותה לקיבוץ. האוכל אז לא היה בנמצא והיו הרבה פרדסים. בזמנו האוכל העיקרי שלנו היה לחם ותפוזים. כשהתחילו להגיע עולים מטורקיה אנחנו הבולגרים לא כל כך אהבנו אותם מהבחינה הזאת שבולגריה לפני שנים רבות הייתה כבושה במשך חמש מאותה שנה בידי הטורקים. לא אהבנו את נוכחותם ועזבנו את עליית הנוער. היום נצר סירני הוא קיבוץ משגשג. כשחזרנו משם לעיר יפו כולנו חפשנו דרך להתפרנס בכבוד במשך כל צעירותינו עד גיוסינו לצה"ל.

בצבא

אחרי הטירונות נשלחתי לקורס נהיגה. לאחר מכן נשלחתי עם עוד כמה חברים לבית החולים תל השומר (יש לציין שירות בסדיר היה חיל רפואה). החיים בזמנים ההם (שנת 1952) היו קשים גם בצבא. פשוט לא היה אוכל. אנחנו שנשלחנו להחליף נהגים אזרחים נשארנו בינתיים בלי שום תעסוקה. הרס"ר היה שולח אותנו לחופש רק כדי שלא נישאר לארוחת צהריים. אנחנו היינו קצת יותר פיקחים ובצהריים היינו חוזרים לאכול עד שפשוט לא הייתה ברירה והועברנו לבסיסים אחרים. אני הועברתי לצריפין לחר"פ 542 שם הייתי הנהג של קצין רפואה ראשי. המשכורת הצבאית הייתה מאוד קטנה (4.20 לירות), משכורת שבקושי הספיקה לי להתקיים בתור נהג של מפקד הבסיס. המפקד שלי היה מודע לקושי והיה מוסיף מכיסו כל חודש 5 לירות.

המדינה בזמנים ההם חיה בצנע גדול. מצרכים רבים לא היו בנמצא כמו בשר, אורז, עופות, ביצים וחמאה. את כל המצרכים היינו משיגים אם היה כסף בשוק השחור. אני בתור נהג של המפקד שהוא בעצמו היה רופא הייתי רוב הזמן מחוץ לבסיס כך שהייתי להתקיים גם במזון. כל זה היה כרוך בכסף ומיפו הייתה ההבנה של מפקדי למצב הגרוע ומפה בעזרה של 5 לירות שהייתה גבוהה מהמשכורת הצבאית.

כשהשתחררתי מצה"ל הוצבתי במילואים בחיל האוויר ביחידה נגד מטוסים בה שרתתי והשתתפתי בכמה מלחמות. באחת מהן כשאני הייתי באותוהאזור סיני נפל בן אחי. זה שבר אותי בצורה בריאותית אז ביקשתי העברה מהיחידה. אבל בצבא כמו שבצבא אין חוכמות ואחרי הפוגה של שנתיים בפיקוד העורף שבו נשלחתי גם לבית ספר "יד מרדכי"בבת ים לשמור על שגרת הלימודים. בזמנים ההם לא היו המדים של היום. היו מסתננים שחיפשו לעשות פיגועים. לאחר מכן חזרתי להיות נהג ביחידת התובלה. גם שם עברתי מלחמות, בסך הכל בשירותי בתור איש מילואים עברתי 6 מלחמות.

הזוית האישית

התלמידים ירדן אליעזר, קארין ניקיטנקו מקשיבים לסיפורו של משיח יוסף.

משיח יוסף: משתתף בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר יד מרדכי, חוזר שוב לבית הספר יד מרדכי, בית הספר בו למדי. סגירת מעגל.