מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית קלויזנר. נולדתי בשובוזל שבגרמניה להוריי, שאול ופרידה רסקין . אני קרויה על שם הסבתא רבתא שלי.

הוריי נולדו וגדלו ברוסיה. הם השתדכו לפני מלחמת העולם השנייה, אולם לפתע פרצה המלחמה והם נאלצו לברוח למקומות שונים. לאחר המלחמה הם נפגשו שוב והתחתנו. החתונה נערכה בטשקנט שבבוכרה, בחצר ביתה של  ה"מומע  שרה" דודתו של אבי.

אבי, שאול, נולד להוריו  שלמה ובתיה חיה יענטל רסקין שהיו חסידים של האדמו"ר הרש"ב- רבי שלום דובער מליובאוויטש,  דלת ביתם הייתה פתוחה תדיר לאורחים . היה זה בתקופת המלחמה, סבי שלמה היה נוהג לצאת לרחובות העיר, לאסוף את הפליטים הרבים חסרי הבית ששכבו ברחוב מורעבים ומלאי פצעים.  סבי היה מביא אותם הביתה, רוחץ, מנקה ומאכיל אותם עד שהשיב את נפשם. לעיתים הם המשיכו להתגורר  תקופות ארוכות  בביתם.לפני שנים כשביקרתי בארצות הברית,  פגשתי יהודי שהגיע  במיוחד לספר לי על סבי כיצד הוא הציל את חייו?

סבתי , בתיה, הייתה אישה צדקת ויראת שמים.  היא טיפלה בכל המסכנים והנדכאים שהגיעו לביתם. זאת, בנוסף לשתי בנותיה אלמנות המלחמה וילדיהן היתומים שגרו  גם הם  בביתם.

אימי, פרידה, נולדה במוסקבה לאביה  הרב יעקב זכריה מסקליק, שכונה יענקל זוראוויצ'ער, על שם העיר שבה כיהן כרב- זוראוויץ'. הוא שימש  כשליחו של האדמו"ר הריי"ץ – רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. סבי היה מסור כולו  לרבי.  את כל הוראותיו של הרבי ביצע מיד, למרות הסכנות הכרוכות בכך. הוא נשלח על ידי הרבי לכל חלקי רוסיה ואוקראינה להפיץ תורה ויהדות.  הוא היה אחראי לפתיחת תלמודי תורה, הקמת מקוואות והפעלתם, הוא גם דאג לשוחטים ולשחיטה כשרה בכל מקום בהם מצויים יהודים. הוא פעל יחד עם החסיד ר' איצ'ה דער מתמיד וחסידים גדולים נוספים. עד שנתפס על ידי השלטון הקומניסטי – האתאיסטי והוצא להורג  על קידוש ה'.

עם סיום מלחמת העולם השנייה, יהודים רבים רצו לעזוב את רוסיה. מכיוון שהשהיה בה הייתה מסוכנת, במיוחד עבור יהודים שומרי תורה ומצוות. אבל השלטונות בראשות סטלין לא אפשרו להם לצאת. לפתע הממשלה הודיעה שהפליטים אזרחי פולין רשאים לחזור לארצם. בעקבות ההודעה התפתחה "תעשיה" שלמה של זיוף דרכונים "פולניים".  בראש הפירמידה עמדה אישה אמיצה בשם שרה קצנלבויגן- ה'מומע שרה' יחד עם הרב מענדל גרליק שהיה צייר ותפקידו היה לעצב את  הדרכונים.

בעזרת  הדרכונים הללו הצליחו משפחות שלמות של חסידי חב"ד  לעלות על רכבות בקר – ה"אשלונים" ולברוח מחוץ לגבולות רוסיה. הבעיה הייתה, שכאזרחים "פולניים" הם היו אמורים לדבר בפולנית, אולם אף אחד מהם לא ידע פולנית. עיקר הסכנה הייתה בביקורת הדרכונים שבגבול רוסיה והמדינות השכנות. באופן ניסי האנשים עברו ולא נתפסו. כך הצליחו משפחות רבות לצאת מרוסיה. עד שהרוסים קלטו את העניין. ולמרבה הצער, הרכבת האחרונה שאורגנה נתפסה וכל האנשים שהתעסקו עם הדרכונים נלקחו לכלא.  ביניהם ה"מומע שרה" שנתפסה  והוצאה להורג בכלא.  אותן משפחות שלא הצליחו לברוח נותרו ברוסיה עוד  כעשרים שנה, עד לנפילת מסך הברזל.

הוריי הצליחו לצאת באחד ה"אשלונים". להם עדיין  לא נולדו ילדים, אולם אליהם נלווה אחיין קטן, כבן 5,  יתום מאב, הוא הצטרף אליהם ונרשם בדרכון כבנם. הם לימדו אותו לומר שהם הוריו וכך גם הוא הצליח לצאת יחד אתם. תחנתם הראשונה הייתה בווינה- למחנה פליטים לניצולי שואה. שם נולדה אחותי הגדולה, רחל קטן ז"ל. הוריי ושאר הפליטים חיכו להזדמנות מתאימה כדי להמשיך  במסע. בינתיים, הם התארגנו  כקהילה חסידית – חב"דית. הם הקימו במחנה: ישיבה, בית כנסת, תלמוד תורה לילדים, מטבח כשר ואנשים תלמידי חכמים מתוכם מסרו שיעורי תורה וחסידות.

לאחר תקופה הוריי ושאר הפליטים עברו מווינה לגרמניה, לשובזיל ,שם נולדתי. ומשם עברו לפוקינג.  גם במקום זה נשמר ההווי החסידי, הוקמו מסגרות לימודיות לילדים ועל פי הוראתו של הרבי הדפיסו שם את ספר ה"תניא" וספרי חסידות נוספים

בהיותי כבת שנה עברה כל הקהילה לצרפת על פי הוראת הרבי. שם  הקהילה התפצלה, חלקם נסעו לארצות הברית  בהוראת הרבי, ולשאר החסידים הרבי הורה לעלות לארץ ישראל. הרבי הורה להוריי לעלות לישראל.

בשנת תש"ט (1949) הגענו לארץ למעברת פרדס חנה שם שיכנו אותנו באוהלים. באותה שנה ירד שלג חזק והקור הנורא חדר לעצמות, באוהל לא היה חימום, אוהלים רבים עפו ברוח, והאנשים נותרו בקור  המקפיא ללא קורת גג. לאחר כשנה עברנו לרמת גן, לביתו של החסיד ר' פולה קאהן שהיה חבר  של סבי .  משפחתו התגוררה  בבית קטנטן של שני חדרים. אולם כששמע שהגענו  לארץ הוא הכניס אותנו לביתו. חדר אחד הוא פינה עבורנו ובחדר השני הוא הצטופף עם אשתו וילדיו.

לאחר מספר חודשים הגיעה הוראה מהרבי שכל העולים יעברו לגור בכפר חב"ד. בכפר  היו בתים נטושים של ערבים, ללא חשמל  ומים, המקום היה רחוק מהכביש הראשי קילומטרים רבים. אולם, היות וזו הייתה ההוראה של הרבי אז כולם נענו ברצון לדברי הרבי. כולם לקחו את החבילות ואת הילדים ועברו לגור שם בשמחה. הבתים היו ללא חלונות וללא דלתות. אבי התקין  בעצמו את החלונות והדלתות כדי להגן מפני הגנבים והערבים ששוטטו בלילות בפרדסים שמסביב לכפר ולעתים קרובות מאוד חדרו לתוך חצרות הבתים, בבית שקיבלנו לא היה חשמל והמים היו מחוץ לבית וכן השירותים והמקלחת.

כפר חב"ד הייתה בימיה הראשונים מושבה חקלאית. מסביב לכפר היו שדות ופרדסים ורבים מתושביה יצאו לעבוד שם.  אבי עבד בלילות  למרות שזה היה מסוכן  ביותר. אבל זו הייתה הברירה היחידה כדי לפרנס את המשפחה. בתקופה מאוחרת  יותר היה לאבי משק חקלאי משלו. הוא היה משכים לקום, הולך למקווה, לומד שיעור תורה וחסידות ולאחר מכן מתפלל. הוא לא היה יושב לאכול לפני שהאכיל את בעלי החיים. מבחינתו היה זה חוק "ברזל". להקדים ולדאוג לבעלי החיים.

אמי עבדה כטבחית, אומנם, זה לא היה המקצוע שלה, שכן, מקצועה היה הנהלת חשבונות. אבל  בגלל קשיי שפה בארץ, היא לא הצליחה להשתלב במקצועה. אמי הייתה גם שפית מעולה, היא הייתה הטבחית במסעדה החרדית ברחוב יבנה בתל אביב.

הוריי חינכו אותנו עם הרבה חום ואהבה. הם דאגו שנלמד ונימצא בחברה טובה- וחינוך ראוי , הם הקפידו שחומר הקריאה שלנו יתאים לערכים שהתחנכנו עליהם. הבית התנהל באווירה חסידית ומתוך יראת שמים תוך הקפדה על קלה כבחמורה.   אנחנו  הבנות התחלנו להדליק נרות שבת כבר מגיל 6 ,כפי שנהגה אמי בילדותה על פי הוראת אביה. הרבה לפני שהרבי יצא בהוראה שכל ילדה תדליק נרות שבת  מגיל 3.

בביתנו דיברנו רק באידיש ובהמשך  גם בעברית. אבי התנגד שנדבר ברוסית, הוא טען שזו שפה של גויים שאינה מתאימה לבנותיו. אמי  הייתה אשת חסד. היא הכניסה הביתה נשים מסכנות, משפחות נזקקות ועולים חדשים. ולאחר מלחמות ישראל אמי אימצה אלמנות ויתומים של חיילי צה"ל שנפלו במלחמה.

הוריי אימצו ילדות  שמשפחתן  לא הייתה מסוגלת לגדל אותן, הוריי קיבלו אותן כחלק מהמשפחה. אמי  נתנה להן את הבגדים שלנו ולנו היא הבטיחה לקנות  ביגוד אחר. עד היום הן מרגישות חלק ממשפחתנו.

כשהזדמנו אירועים שמחים בכפר, אמי בישלה את כל התבשילים עבור סעודות המצווה. כמו: בריתות, בר מצוות  וחתונות. אחר כך עם הזמן  היא גיבשה צוות של נשים שסייעו לה, אבל אמי תמיד פיקדה על המלאכה. והכל  כמובן, ללא תמורה. אנחנו הילדים עזרנו לה בכל פעילויות החסד. אני זוכרת, שבכל שבת מברכים היינו קמות מוקדם בבוקר ומכינות את הסלטים להתוועדות שבת מברכים שבבית הכנסת. היה חשוב לאמי להרגיל אותנו לעשיית  חסד.

בביתנו חגגו את כל החגים החסידיים : י"ט כסלו, י' שבט וי"ב תמוז.  ובשמחת תורה השמחה הייתה גדולה במיוחד.  משום שההתוועדות הגדולה של תושבי הכפר נערכה   בבית שלנו- לזכרו של יענקל זוראוויצ'ער- אביה של אמי, שנתפס ע"י הנ.ק.וו.ד. ונידון   בשמחת תורה לצאת לגלות . באותו יום אמי פגשה אותו  בפעם האחרונה בחייו. הפגישה התקיימה בבית המעצר לפני יציאתו לגלות. בפגישת הפרידה אמר לה אביה : "היום שמחת תורה, צריך להיות בשמחה, היום יום ההולדת שלי, והיום אני יוצא לגלות ,נקווה שניפגש בקרוב ,אבל זכרו להיות תמיד בשמחה"!! מילים אלו מהווים  עבורנו  צוואה, שבכל זמן ובכל מצב יש להיות בשמחה!!  במהלך הגלות סבי נהרג, התאריך המדויק שזה ארע אינו ידוע . כששאלו את הרבי באיזה יום לקבוע  את היארצייט (יום השנה) הרבי ענה  שיענקל זרוויצער הוא מעל ליארצייט.

היות שסבי נשלח  לגלות בשמחה תורה, אמי בחרה לערוך התוועדות גדולה לאנשי הכפר בכל שמחת תורה ולהעלות את זכרו. ההתוועדות  נערכה לפני ההקפות. לביתנו הגיעו חסידים ואנשי מסירות נפש ש"ישבו" בכלא עם סבי והיו מסורים לרבי הריי"צ  בתקופות הקשות ביותר של הגזרות. הם ביצעו את כל הוראותיו בתנאים המסוכנים ביותר. אחד המתועדים היה ר' אבא לוין  ועוד אנשים רבים וחשובים . הם היו מתועדים ומספרים סיפורים על סבא שלי. אמי הכינה לכבוד התוועדות זו מאכלים רבים ומיוחדים. עד היום אני מתגעגעת לאווירה  החסידית המיוחדת אז, ולאוכל המיוחד שאמי הכינה במיוחד לאירוע הזה..

אמי הייתה  בין המייסדות של ארגון "נשי ובנות חב"ד" כפר חב"ד.  הכנס הראשון של  הארגון התקיים בכפר חב"ד. אמי ועוד מספר נשים  הכינו את התבשילים עבור כל האורחות .  היה זה  בחדר בית הכנסת – חדרון  קטן ביותר, כך נוסד והוקם הארגון.

בילדותי למדתי בגן הילדים  של הגננת פרידה סגל ע"ה, היינו ארבע או חמש ילדות. כשסיימנו ועמדנו לעלות לכיתה א'. הוחלט שאין טעם לפתוח כיתה עם  מספר כה מועט של תלמידות. והמשכנו שנה נוספת בגן. בשנה זו למדתי בגן יחד עם אחותי הצעירה ממני בשנה . ואחר כך עלינו יחד לכיתה א' . המורות חשבו שלא ראוי שאני ואחותי נלמד יחד בכיתה אחת. והחליטו  להקפיץ אותי כיתה. אבל בבית ספרנו  "בית רבקה" בכפר חב"ד  לא הייתה כיתה ג' , והוקפצתי לכיתה ד'.  בתחילה הייתה זאת טראומה קשה בשבילי, מתלמידה מצטיינת הפכתי לתלמידה נכשלת. אבל ה' עזר לי ובעזרת המורות הטובות התקדמתי בלימודיי . למדתי ב"בית רבקה"  עד לכיתה ח'. מספר התלמידות בשנים ההם היה מועט אומנם. אבל האווירה  החסידית והיחס של המורות היה חם ומיוחד .

בתיכון למדתי ב"בית יעקוב" בתל אביב. אצל המנהל הרב גולדשמיד שהיה תלמידו של סבי. המוסד  שהוא עמד בראשו היה חסידי מאוד,  הוא כמנהל  הקפיד שילמדו חסידות .ואכן תלמידות רבות מכפר חב"ד למדו בתיכון זה . למדתי הוראה לגיל הרך.

בשנת תש"ל  נסעתי לחודש לארה"ב .נכנסתי ליחידות פרטית אצל הרבי והוא הורה לי להישאר בארה"ב ולחפש עבודה בחינוך. ב"ה מצאתי עבודה כגננת בפלטבוש , בבי"ס יוקרתי מאוד "מגן דוד ישיבה". גרתי אצל דודתי לובה זרחי ע"ה. היו לי הרבה חברות חבדניקיות, השתתפנו בשיעורי תורה וחסידות. ובכל שבת וחג הגענו ל-770 להשתתף בהתוועדות של הרבי. בתקופת החגים הייתי מתעוררת מוקדם מאוד כדי לתפוס מקום בשורה ראשונה, כדי לשמוע ולראות את הרבי בשעת התפילה ובתקיעות. היינו מגיעות ל-770  בשעה שש או  שבע בבוקר. למרות שהתפילה התחילה רק בעשר.

במהלך השנה השתדכתי שם. בתור כלה זכיתי ליחידות פרטית בחדרו של הרבי, "יחידות של חתן כלה". אחת השאלות ששאלנו את הרבי הייתה היכן לגור: בארה"ב, בבלגיה (בעלי מבלגיה) או בארץ ישראל ? אני כמובן רציתי לגור  בארץ ישראל .הרבי ענה לנו בארץ הקודש.

נישאתי בי"ד תמוז תשל"א בישראל,  ב"היכלי חולון" בחולון. היה זה אולם חדש כשר למהדרין, אמי  הכינה כמעט את כל האוכל לחתונה.

כשנישאנו  הוריי קיוו שנגור בכפר חב"ד,  בכפר חיכתה לי כבר עבודה מסודרת  כגננת. אבל הרבי הורה לכל הזוגות הצעירים שמתחתנים לעבור לקריית מלאכי. ממבטם של הוריי העיירה הזאת נחשבה כמקום שהוא "מעבר להרי החושך" רחוק ומוזנח.

הגענו לקריית מלאכי וב"ה  קיבלתי מיד עבודה כגננת. אומנם היה תקן לגן,אולם לא היה מבנה מתאים. ולכן מיקמו את הגן שלי באחת הכיתות של בי"ס חב"ד בנות. שם עבדתי שנה אחת בתנאים קשים מאוד וכעבור שנה עברתי לגן שלי "גן אתרוג".

האווירה במקום  הייתה  מאוד מיוחדת האחדות והעזרה ההדדית היו מעל ומעבר. כל אחד השתדל לעזור לשני בכל מצב. הגענו  כולנו  זוגות צעירים ללא הורים או קרובי משפחה, ההורים גרו בכפר חב"ד , בחיפה, בבני ברק או בארה"ב. אבל האחווה ואהבה חיפו על כל הקשיים. כשחגגו  אירוע משפחתי, כל תושבי השכונה הוזמנו. אני זוכרת שלתספורת של הבן  הבכור שלנו,  שלוימי ,הזמנו את כל אנשי השכונה. הרב והרבנית תרמו מאוד לאווירת האחדות והלכידות. בעלי למד ב"כולל " שהוקם יחד עם אברכים צעירים נוספים.

התמודדנו עם קשיים טכניים לא פשוטים. למשל, היה מחסור במצרכים כשרים, לפעמים לא היה חלב,  לעיתים מחלק החלב לא הגיע, אז למדנו להשתמש בתחליף אחר עבור התינוקות שזקוקים לחלב. כמובן ביגוד לא יכולנו לקנות בקריית מלאכי כי הם לא התאימו לרוחנו . אחד הקשיים שזכורים לי מאותה תקופה, היה בשנת השמיטה. לא יכולנו לקנות פרות וירקות בשוק. לא אחת היה מחסור בירקות  מסוימים. אני זוכרת שלא היה ניתן להשיג בצל, והנשים היצירתיות בשכונה המציאו מתכונים לגפילטע  פיש ללא בצל ומפרסמות את המתכון לכל השכנות. דרכי הגישה וההגעה למקום היו כרוכים בקשיים מרובים,  קווי התחבורה הציבורית פעלו בתדירות נמוכה מאוד.

הזוית האישית

למרות כל הקשיים, תקופה זו זכורה לי כאחת התקופות היפות ביותר. כמעט מידי יום הגיעו משפחות רבות של עולים חדשים מברית המועצות: מגרוזיה, בוכרה ורוסיה. כולם היו יהודים שומרי תורה ומצוות מתוך מסירות נפש תחת השלטון הקומניסטי  האתאיסטי.  הרגשנו זכות גדולה לקלוט אותם ולסייע להם בתחילת דרכם בארץ ישראל.