מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שמחות גדולות וגם קטנות

גיא וסבתא פנינה
אני מימין עם חברה טובה
קורות משפחתי מרגעי העליה הראשונים ממרוקו ועד עצם היום הזה

שמי פנינה עמית לשעבר איטח. נולדתי במרוקו ובגיל 4  בשנת 1953 עלינו לישראל באנייה דרך צרפת. בהיותי קטנה לא זוכרת דבר מאותה עת ורק מסיפורי הגדולים אני יודעת שהמסע היה מפרך וארוך מלווה במחלת ים אצל רוב העולים. בסופו של דבר הגענו ל"חופי הארץ המובטחת" נחתנו למחנה עולים בעתלית. החוויה הכי זכורה לי ממחנה העולים הינה הגילוי של הים והרחצה  בו. לשמחתנו זה המתיק מעט את הנחיתה הקשה והתנאים במחנה. לאחר מכן שובצנו למגורים במעברת עולים בלוד, למרות בקשות הורי לגור בירושלים שם חיו כבר בני משפחתנו. כמובן שלא נענינו. ילדותי בלוד היתה נפלאה למרות תנאי המעברה, יחסי שכנות טובים עם העולים האחרים שהגיעו לפנינו מפולין, עיראק וטוניס. יחסי חברות נהדרים עם הילדים האחרים והרבה אושר ושמחה מהמעט שהיה לכולנו. בית הספר היסודי בו למדנו היה מרוחק כ-2 ק"מ מהבית והדבר לא עורר שום בעיה. החצר שליד ביתנו היתה מוקפת בעצי פרי תותי עץ  תאנה תפוחים בננות ופרחים וצמחים נוספים שאבי הוסיף ושתל. לאחר כמה שנים נאלצנו לפנות את המעברה ולעבור לגור בשיכונים הצפופים, דבר שלווה בהרבה צער ועוגמת נפש. בסיום ביה"ס היסודי למדתי בביה"ס החקלאי בן שמן, שם גם המשכתי את החברות הטובה והקרובה עם חברתי שושנה מאותם ימים.

לשרות צבאי לא הורשיתי ללכת בגלל הורי הדתיים ודעות קדומות ששררו בימים ההם לגבי שרות בנות בצבא מובן שכעסתי מאד והצטערתי על כך ודבר זה השאיר בי חסר עמוק שאותו אני מרגישה לא אחת עד עצם היום הזה.

נישאתי לדוד עמית (גולדפרינד) בשנת 1967 גרנו ברמת גן, עיר מגוריו של דוד. באותה שנה נסענו לגרמניה  למפעל לייצור זכוכית  שם למד דוד את תעשיית ייצור הזכוכית.

באותה נסיעה עשינו ביקור מקיף במחנה הריכוז ברגן בלזן (הורי דוד היו ניצולי שואה).

תמונה 1

תוך כדי שהותנו בגרמניה פרצה מלחמת ששת הימים ודוד חזר לשרת במילואים (בחיל האויר) מיד כשהיתה לנו האפשרות נסענו לביקור בירושלים העתיקה ובכותל).

תמונה 2

כיום אנו מתגוררים בראשון לציון, לשם "היגרנו" בתקופה שהדבר היה אופנתי וזול יחסית. ונולדו לנו שני ילדים, הילה שנשואה לדורון ולהם 3 ילדים – עינב, ניצן וענבר – ואסף (אבא של גיא) שנישא לשגית ולהם 2 ילדים. עומר וגיא. גיא הוא נכדי הצעיר  וקשרי עם כל הנכדים מאד הדוקים ואוהבים ואני מעורה מאד בחייהם.

ילדים

אומרים ש"ילדים זה שמחה" אכן אבל נכדים זה "שמחה כפולה ומכופלת". מרגע הגעתם לעולם משתנים דברים רבים בתפישת הסבתא. יש פחות זמן פרטי אבל יש הרבה הנאה ואהבה ונתינה ללא סייגים. אחת ההנאות הגדולות שלי כסבתא ל-5 נכדים היא המפגש של קבלת שבת בימי שישי וחג. במשך הזמן לומדים את ההעדפות של כל נכד באוכל במאפה וכו'. כמובן שישנה גם הנוכחות בימי מחלה או נסיעה של ההורים ובקיצור יש מי ששומר על הצאצאים ואנחנו מודעים כיום לחשיבות עזרה זו. אבל יש עוד הנאות. לפני שנתיים הפתיעו אותי גיא ובני משפחתו בהזמנה להצטרף אליהם לטיול בתאילנד. שמחתי מאד לסוג חוויה חדש בחברתם. התחלנו את הטיול במסע ג'יפים בן 5 ימים שכלל מסעות רגליים וביקור באתרים כפריים שתיירים לא נוהגים לפקוד אותם. טיפסנו טיפוס מפרך על מפל מים מתחתיתו עד לראשו. היה קשה אך מאתגר ומהנה. בהמשך עשינו אומגה בגובה 50 מטר בכמה תחנות ואת הירידה מהאומגה עשינו בסנפלינג. זה היה ערב חג בפסח ואת ליל הסדר עשינו בבית חב"ד בשיתוף עם עוד 1500 ישראלים. החוויה הייתה מדהימה ושם בא לידי ביטוי הפתגם "שבת אחים גם יחד". בהמשך ביקרנו בכפרים של המקומיים וראינו מקרוב איך מתנהלים חייהם רחוק מכל טכנולוגיה. כמובן שביקרנו בכפרים של ארוכות הצוואר(מסכנות) שהיא מסורת מאד ישנה שלהם אבל ממש לא מלהיבה. את המשך הימים בילינו בחוף נהדר עם הרבה שמש ים ושמים, תירס קלוי והרבה אננס. ממש מנוחה ושקט. את שלושת הימים האחרונים העברנו בבנגקוק עיר סואנת, צבעונית רועשת. התאילנדים אנשים חמודים, אדיבים, נינוחים ומסבירי פנים לתיירים.

גיא שלנו הוא ילד מאד טכני אוהב כלי עבודה מברגים ברגים משייפות מקדחות מברגות וכו'. סבא שלו דוד הוא בדיוק האיש שגיא אוהב לבנות אתו כל מיני רעיונות שבהם משתמשים בכל הכלים האלו. כשגיא פוגש את סבא דוד הוא שואל "מה נבנה היום"? וכך הם מאלתרים חומרים שונים, לוחות עץ, ברזל, גלגלים, צבעים ודבקים.

 

מילון

לגיטימי
נאמר על דבר שהוא נכון במקום או בזמן או במקרה.

לויאלי
נאמן

ציטוטים

”"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו"“

הקשר הרב דורי