מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה. את ילדותי המוקדמת העברתי בעיירה לודש ,השוכנת באזור טרנסילבניה אשר באותם ימים הייתה שייכת לרומניה.

תמונות אחדות נחקקו בזיכרוני כבר מגיל שלוש. בגיל הזה אין רצף בזיכרון, רק אירועים משמעותיים לילד נותרים בזיכרון. אני זוכרת חצר גדולה בה כבסים מתנופפים במשב רוח קלילה. אני זוכרת את הדחייה החברתית הראשונה שלי. יצאתי לחצר ביום שמשית, ביקשתי להצטרף לקבוצת ילדים ששחקה באגוזים, הם גלגלו אגוז אשר היה אמור לפגוע באגוז של חברו. בקשתי להצטרף נתקלה בלגלוג, אשר מהדהד עד היום בראשי: "תינוקות לא משחקים איתנו".

ילדותי המאושרת נגדעה. מלחמת העולם השנייה גדעה את החיים הנורמליים למיליוני בני אדם, ובעיקר לנו היהודים. ככל שהתקדמה המלחמה לאזורנו, התבגרנו אנו הילדים הרבה יותר מגילנו הביולוגי. ממש בדקה התשעים, בטרם כבשו הנאצים את העיירה שלנו, החליטו הוריי להימלט מזרחה לכיוון הכוחות הרוסיים שהתקדמו תוך הדיפת הגרמנים. החלטה זו הצילה את המשפחה הגרעינית שלנו. אך דודים ודודות מצד אבי ואמי – לא שפר גורלם. הם מצאו את מותם בכבשני אושוויץ.

עם תום המלחמה הייתי בת שתים עשרה. איש לא חשב שבנסיבות הקיימות ניתן לחגוג מסיבת בת מצווה. ניסינו לאחות את הקרע שנוצר, לחזור ולבנות חיים נורמליים. אך סיפורינו לא תם, דרך החתחתים לא הסתיימה. אני נזכרת  באותו ערב חורפי ,שעה שרוחות עזות טלטלו את העצים בחצר, כאילו התבקשו להתקפל לשניים. מפעם לפעם ניתבו ברקים את דרכם ברקיע, והרעמים שנשמעו כארי שואג לא אחרו להגיע.

ברק או רעם העיר אותי משנתי. שמעתי את אבא ואימא מתלחשים במטבח. סקרנותי גברה, שעה ששמעת את אמי אומרת: "תנמיך את הקול, שלא ישמעו הילדים". ילדים הם סקרנים מטבעם ואני הייתי ילדה סקרנית במיוחד. שלפתי את עצמי מהמיטה החמה וברגלים יחפות, לבל ישמעו צעדיי, התגנבתי למטבח והצמדתי את אוזני לדלת. המלים ששמעתי טלטלו אותי. "צריכים לצאת בחשאי לקונסטנצה" (עיר נמל), שמעתי בבירור את קולו של אבי, "אסור להיפרד מחברים, שכנים ומשפחה". הוא המשיך בדבריו: "אני מרגיש שהשעה דוחקת. המשטר הקומוניסטי שהשתלט על המדינה לא יאפשר בקרוב יציאת יהודים מהמדינה". שמעתי את אימא אומרת: "אל תגיד לילדים דבר, ילדים עשויים לפלוט את הידיעה לחבריהם, והחברים להוריהם, לך תדע  להיכן יתגלגלו הדברים". חריקת הכסאות שהעידה על יציאתם מהמטבח, הבריחה אותי במהירות חזרה למיטה.

נצרתי את אשר שמעתי בליבי. לא שיתפתי איש. כעבור כשבועיים, ערב אחד אספו ההורים את כולנו, תשעה במספר. והודיעו לנו: "מחר אנחנו נוסעים לאותה ארץ אשר בה העיר המופלאה אשר מדי שנה הזכרנו אותה בגעגועים – בשנה הבאה בירושלים הבנויה". כל אחד התבקש לארוז מעט חפצים אשר יקרים לליבו במיוחד.  כולנו הופתענו. גם אני הייתי "מופתעת" כביכול, כדי לא להסגיר את העובדה שצותתי להם בהסתר. לאחר נסיעת לילה ברכבת הגענו לקונסטנצה. גררנו כל אחד את מזוודתו. "באדיבות" המשטר  לא הורשינו לקחת יותר מ-70 ק"ג, הותרנו מאחורינו את רוב החפצים שהיו לנו, אך לפחות סחבנו פחות.

הנמל שקק חיים. רעש, המולה, משאיות נכנסו בחריקות בלמים. המוני אנשים נגררים עם מטלטליהם. אימא ציוותה עלינו להצמד אליה בל נלך לאיבוד. תור ארוך  כנחש מתפתל הוביל למוכסים. נעמדנו בסוף התור. מהר מאוד לא היינו האחרונים בתור. זקנים, צעירים וילדים הוסיפו לנהור ולנהור. אחרי כשעתיים – אולי יותר, הגענו סוף סוף לעמוד לפני המוכס. עברנו בדיקה קפדנית, כאילו היינו מבריחי יהלומים. רק לאחר שהשתכנע שאין ברשותינו דברי ערך, הורשינו לעלות לאונייה.

נדחסנו לבטן האונייה. מקום מלא במיטות קומתיים. כל משפחה קיבלה מספר מיטות קטן מגודלה, שניים במיטה אחת. רק התמקמנו וכבר התחלתי להפציר באמי לאפשר לי לעלות לסיפון. נדנודי נשאו לבסוף פרי, הורשתי לעלות. הצלחתי להשתחל בינות לאלה שהקדימו אותי והגעתי עד המעקה, בדיוק בשעה שנשמעו הצפירות המעידות על תחילת הפלגתה. עמדתי, כמו רבים נוספים, מביטה במדינה ההולכת ומתרחקת. מדינה בה נולדתי, בה עוצבה אישיותי. חשתי צער של נתק, אך יחד עם זאת התמלאתי שמחה עצומה לקראת המולדת החדשה – ישנה, שמחה לקראת בניית חיים חדשים בקרב בני עמי. חיים ללא תחושת היותי זרה ושונה עקב יהדותי. חיים בהם אשא את ראשי בגאווה, כי זו מולדתי האחת והיחידה.

הזוית האישית

סבתא שרה: הנכד קיבל פרספקטיבה נוספת לדמותי וחיי. מאז לידתו אני מופיעה כ"סבתא". דרך השיחות והסיפורים ראה את דמותי גם כילדה וכנערה. בנוסף, ה"ביחד" הזה סביב השיעורים והנושאים שהועלו חיזק עוד יותר את הקשר הקרוב שהיה בינינו. מאחלת לנו שהקשר החם שקיים ביני לבין נכדי יישאר ויואב ימשיך להיות נהדר, אוהב ונדיב.

הנכד יואב: ביליתי עם סבתא בשיעורים, רק זמן שהוא "שלנו". עבדנו יחד, למדנו דברים חדשים אחד על השני. תמשיכי להיות סבתא נחמדה, נהדרת ועוזרת.